ישבתי אתמול לראות את שני הפרקים הראשונים מהסדרה החדשה של קשת. 'חולי אהבה' שמה. איילת זורר משחקת את עמליה, אונקולוגית שמגלה שהיא חולה בסרטן, שגם מטפלת מתוקף תפקידה במיכה (עמוס תמם), פוליטיקאי שמגלה שהוא חולה בסרטן. מיכה הוא פוליטיקאי 'נקי', אין לו באמת דעות. הוא קצת 'נער הפוסטר של מגדלי הטופו' כמו שעמליה מכנה אותו. אני מניח שהם אמורים להתאהב באיזשהו שלב. לא קורה הרבה סביב זה בשני הפרקים הראשונים. בכנות, לא קורה הרבה בכלל בשני הפרקים הראשונים (הפרק הראשון עוסק בגילוי של המחלה ובונה את הדמויות. סבבה. בפרק השני באמת לא קורה הרבה).
קשה לבקר סדרה על בסיס שני פרקים ראשונים, ורפרוף קל באינטרנט מראה שאפשר למצוא זו לצד זו ביקורת קוטלת וביקורת מפרגנת. אז מוזמנים למצוא את הביקורת שתאבה נפשכם. כך או כך, זו לא ממש ביקורת סדרה אלא אוסף מחשבות על שני הפרקים הראשונים.
אזמן
לוקח זמן ליצור סדרה. יש הגשה, חוזים, פיתוח, עוד הגשה, תקציבים שמתעכבים, לוחות זמנים של ליהוק, הפקה, הקרנה. אני מניח שאת הסדרה הזו התחילו ליצור לפני שלש שנים, אולי יותר. כשדמות הפוליטיקאי נכתבה, פוליטיקאים היו דמויות אחרות ממה שאנחנו חווים כרגע. בכלל, בשנה האחרונה. הבעיה היא לא שהדמות מנותקת מהמציאות, כמו שקשה לראות פוליטיקאים מהסוג הזה, הפלקטי, על המסך. מנאייכ, שהסתיימה לפני שבוע, הייתה עדכנית יותר בהקשר הזה – לא בגלל שהפוליטיקאים שם יצאו טוב או רע יותר, אלא בגלל שעכשיו, כשעמוס תמם אומר במבט חולמני 'אני רוצה להפוך את העולם לטוב יותר' קשה שלא לשמוע את זה באירוניה.
בקצב
כאמור, לא הרבה קורה בשני הפרקים הראשונים. כלומר קורים דברים, אבל לא הרבה. הפרק הראשון הולך ברובו על הצגת דמויות ועל גילוי המחלה. השאלה של עמליה, אם ואיפה לעבור את הניתוח, מובילה (בפועל; נמרחת) על חלק מהפרק הראשון ועל כל הפרק השני. זו לא שאלה מספיק דרמטית. היא לא מחזיקה את הפרק באמת. אבל מה שבאמת רציתי להגיד הוא שאנחנו חיים במדינה בתקופה מהסוג שבה כל יום יש אינספור חדשות אחרות. שהדברים מתקדמים בקצב אחר, מהיר הרבה יותר. לא שאין מקום לסדרות דרמה עם אורך נשימה, נמוכות קצב, אבל זה לא הקצב של המדינה, לפחות לא כרגע.
גמשחק
את הדמויות הראשיות משחקים עמוס תמם ואיילת זורר. הדמות של עמוס תמם היא הדמות המפוכחת־אך־שרמנטית שלו (אתם יודעים על מה אני מדבר), והדמות של איילת זורר היא קצת מנותקת רגשית. זה יוצר את התחושה כאילו המשחק מעושה קצת, מוגזם (במידה רבה אלה הדמויות עצמן, ולא המשחק).
מי שגונב את אור הזרקורים במקרה הזה הן דמויות המשנה – זהר שטראוס בתור הגרוש של עמליה. נלי תגר בתור אחותה הצעירה (סטנדאפיסטית כושלת. הדמות היא מאוד הטייפאקסט הקבוע של תגר – כמו האחות האמצעית ב'האחיות המוצלחות שלי'). אולג לוין בתור הבעלים של מועדון הסטנדאפ. שאדן קנבורה בתור המתמחה שמתלווה לעמליה. כל אחת מהם מרגישה קצת יותר חיה מהדמויות הראשיות. אולי בגלל המשחק או הבימוי, ואולי (כפי שאני מעדיף לדמיין לעצמי), כי הדמויות עצמן אקצנטריות יותר מהדמויות הראשיות.
דהומור
נלי תגר משחקת את עדי, אחותה הצעירה של עמליה, ש(ספויילר אלרט) משקרת שהיא חולת סרטן כדי שתוכל להריץ על זה בדיחות. הבדיחות עצמן סבבה, אבל יותר מציר העלילה הזה, אנחנו זקוקים להומור כדי למנן את הדרמה (חולי סרטן מתאהבים!), להצליח לתת קונטרה ולקבל כמו בני אדם את מה שקורה. בסדרה זה עובד נכון (גם ההחלטה העריכתית של לשים את הבדיחות על רקע אירועים אחרים משמעותית כאן מאוד). בחיים שלנו עצמם זה, בתחושה שלי, עדיין לא קרה. לא שאני מסוגל לצחוק או לספר בדיחות על המלחמה (במילואים הצלחתי לספר בדיחות על המילואים, אבל זה רק כי מילואים זה אירוע קומי־טראגי), אבל אולי צריכים לשחרר את הקיטור הזה איכשהו.
התקווה
זו סדרה על מחלה קשה, וככזו, היא מכילה את כל האלמנטים הנכונים – את שברון הלב, את הקשחת הלב, את שלבי האבל, את ההתמודדות. אבל זו לא טרגדיה, וזו לא ממש קומדיה. במידה מסויימת זו קומדיה רומנטית שעדיין לא הגיעה לשלב הקומדיה הרומנטית – סדרת פיל גוד שכזו, שמטפלת בקלילות ועם דחיפות מוסרית בנושאים כבדים, ומגישה את זה בצורה קלה. אבל הרתיעה שהייתה לי מלראות סדרה שעוסקת בנושאים קשים בתקופה שגם ככה קשה התחלפה באיזו תקווה – אולי יהיה נחמד, לשם שינוי, לצפות במשהו שמתחיל ברע ובקושי ומסתיים בסוף טוב באיזושהי צורה.
