"כל רגע שמאחר לפדות השבויים, במקום בו אפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים" (שולחן ערוך יורה דעה, רנב).
לעולם לא אשכח את היום שבו נחטפו שלושת הנערים, גיל־עד שער, יעקב נפתלי פרנקל ואיל יפרח. עוד לא הייתי אז אימא בעצמי, אבל ברגע ששמעתי על המאורע, כחברת כנסת טרייה, רצתי לפגוש את האימהות והאבות של הילדים. כמו כל המדינה, כמו שרים רבים, פעילים ואנשי ציבור מכל הקשת, חשתי חובה לחבק אותן ולהציע כל עזרה שניתן לדמיין. במשך 18 יום, עד שנודע גורלם המחריד של הילדים, המדינה כולה עצרה את נשימתה. כולנו התפללנו לשלומם. התחושה הזו איחדה קהילות ומחנות פוליטיים יריבים.
כך היה גם לאחר חטיפתם של החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב, שהובילה לפתיחת מלחמת לבנון השנייה. למעשה, כך היה תמיד. שורשיה של הסולידריות הזו עמוקים עוד יותר מסיפורה של מדינת ישראל. הם מבטאים רגש בסיסי ויסודי בהיסטוריה היהודית. זה הרגש שגרם ליהודים לחוש שותפות גורל וערבות הדדית, ושאִפשר גם למי שגרו בשני קצוות העולם לחוש חלק משלם אחד. זה הרגש שבזכותו היהדות היא לא רק דת, אלא שפה משותפת של עם.
לציבור הדתי יש זכות מיוחדת. בכוחו לעצור את תהליך הפוליטיזציה של שאלת החטופים, ולעצב מחדש את השיח בנוגע לתיקון השבר של שבעה באוקטובר. התייצבות שלו לצד המשפחות, עצירת המתקפות עליהן והצבת החזרת החטופים בראש סדר היום – עשויות להיות גשר שעליו נבנה את העתיד המשותף שלנו
אלא שבחודשים האחרונים הפך היחס לחטופים הישראלים בעזה לעניין פוליטי. ההתנגדות של מפלגות הציונות הדתית ועוצמה יהודית לעסקה הראשונה, בנימוק שזו תעצור את המלחמה, הפכה לסנטימנט רחב בימין בכלל ובציבור הדתי־לאומי בפרט (אם כי מפלגת הציונות הדתית הצביעה בסופו של דבר בעד העסקה). אולי בתחילה ניתן היה לפתור אותה כחילוקי דעות ענייניים על מדיניות, ואולם ככל שחולף הזמן אנו מגלים כי מדובר בהתנכרות כללית למשפחות החטופים, זיהויים עם האופוזיציה, הימנעות מסולידריות עימם והצגתם כמי שפוגעים במאמץ המלחמה. החברה הישראלית עוברת שינוי ערכי מסוכן, שחותר תחת יסודותיה המכוננים. למרבה הצער, לציבור הדתי־לאומי שמור מקום מוביל בתהליך ההרסני הזה.
שיח אורווליאני ומס שפתיים
כמובן, איש בציבור הדתי איננו מייחל למותם של החטופים, וכולם היו רוצים לראות בחזרתם הביתה. אלא שלפוליטיקה יש דינמיקה משלה. הצורך לאתגר את נתניהו מימין ולקרוץ לשוליים הקיצוניים ביותר מחולל תגובת שרשרת. לאט לאט, ונוכח ההכרה שלחץ צבאי לבדו לא יביא לשחרורם, מתיישר הימין לעמדה שהופכת את השבת החטופים מאחת ממטרות המלחמה – למאמץ משני, ומשם למעמד של בעיה העומדת בסתירה להשגת יעדי המלחמה האמיתיים, שנותרים מעורפלים במכוון.
בשיח האורווליאני הזה, הדאגה לגורל החטופים היא עניין של "קפלניסטים" ומתנגדי הרפורמה, ואילו הניכור הגובר למשפחות הוא ביטוי אמיתי למסורת היהודית. מעבר למס שפתיים, רבנים ומובילי דעת קהל בימין נמנעים מהבעת תמיכה פומבית במשפחות, והתקפות עליהן בערוץ 14 הופכות לחלק מהשיח היומיומי. הציונות הדתית מגוונת מאוד, אבל בעצרות למען החטופים נמצאים בעיקר "קולות אלטרנטיביים", ונדיר לראות נואמים מלב ממסד הציונות הדתית. הכיפות מתמעטות גם בקרב הקהל. לעומת זאת, הפגנת האלפים בירושלים נגד עִסקה הייתה אירוע ימין מובהק, ובתמונות שפורסמו ממנה נראה רוב לאנשי המגזר הדתי. ג׳קי לוי ביטא מה שחשים רבים לנוכח הדינמיקה הזו כשאמר, ברגע של תסכול, ש"יותר קל להחתים את הרבנים על עצומה לשחרורו של עמירם בן־אוליאל". הדברים נשמעו מקוממים, אבל מבחינה עובדתית הם נכונים.
בעבר היה זה דווקא הציבור הדתי שהוביל בסוגיות שבויים ונעדרים. במשך שנים היה מקובל מאוד בציבור הדתי ללכת עם דיסקיות של נעדרי קרב סולטן יעקוב – זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן. אלא שכיום הקולות הבולטים בציבור הדתי מסבירים לנו מדוע הגיוני להקריב את החטופים למען ביטחון עתידי. העובדה שהעמדה הזו נאמרת בקול אחד, ושהיא מלווה בהתנכרות מעוררת חלחלה למשפחות, מעוררת תחושה שלא מדובר בתפיסה ערכית או אסטרטגית אלא בטיעון פוליטי. יותר משעסקת החטופים נקשרת להמשך המלחמה, היא הופכת לאיום על הממשלה, ואולי גם על שלטון הימין כולו. לכן נולד הצורך להסיר לא רק אותה מעל סדר היום, אלא לערער את הלגיטימציה שלה ואת מעמדן הציבורי של המשפחות שקוראות לה.
מול ביקורות מהסוג הזה טוענים בימין שההתנגדות היא לא "לכל עסקה", אלא "לעסקה גרועה". אלא שנציגי הציונות הדתית התנגדו בשלבים שונים גם לעסקה הראשונה, שהתבררה כמוצלחת מאוד, לא פגעה כלל במאמץ הלחימה והביאה לחברה הישראלית את אחד מרגעי האור היחידים מאז שבעה באוקטובר. ובכל זאת, איש מחברי הכנסת והשרים שיצאו נגדה לא הכה מאז על חטא. גם זו הוכחה שלא מדובר בשיקול ענייני אלא בפוליטיקה קטנה, שאת מחירה תשלם החברה הישראלית במשך דורות.
לא עסקת שליט לבדה
הדינמיקה הזו איננה גזירת גורל. מקורותיה של הרגישות הישראלית לשבויים ולנעדרים מצויים כידוע במסורת ובהלכה. כל ישראלי כמעט יודע היום ש"אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים". אבל דווקא ההמשך של דברי הרמב"ם הוא המטלטל במיוחד: "שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים וערומים, ועומד בסכנת נפשות". עדויותיהם של אלו שנחלצו מעזה מציירות תמונה מוחשית, מזעזעת, של המילים הללו. ההודעות וההערכות על גורלם המר של עוד ועוד חטופים שלא שרדו בשבי, ממחישות עד כמה סכנת הנפשות מוחשית.
אל מול כל אלו מציבים היום בימין את הסכנה העתידית משחרור מחבלים. אלא שאלפי המחבלים בבתי הכלא הישראלים לא הובילו למצוקת כוח אדם בחמאס לקראת מתקפת שבעה באוקטובר. הצלחתו השטנית לא הייתה תוצאה בלתי נמנעת של עסקת שליט, אלא של מחדל בהגנה על גבול הרצועה, מחדל מודיעיני, ולא פחות – המחדל המתמשך בתפיסה שהובילו נתניהו וסמוטריץ׳, תפיסה שראתה בחמאס נכס וברשות הפלסטינית נטל, ושגרסה כי חיזוק חמאס – גם באמצעות העברות של מיליארדים – ימנע את קידום פתרון שתי המדינות.
המשוואה שעורכים היום בימין – אותו מחנה שראשיו יישמו את עסקת שליט – בין העסקה ההיא למחדל 7 באוקטובר, מנסה להעלים לחלוטין את המחדל הממושך של העשור האחרון, בניהולה ובאחריותה של הממשלה. התפיסה הזו גם מציגה תיאוריה, מבלי להיכנס לעובדות. מי הוא סינוואר החדש, המתחבא בבתי הכלא? או שאולי כל אחד מאלפי המחבלים הוא בעל פוטנציאל להפוך לסינוואר? והאם אין לישראל שום דבר לעשות, במידה ואחד כזה ישוחרר, כדי למנוע ממנו לבצע את הטבח הבא? האם ישראל הפכה להיות עד כדי כך חסרת אונים מול טרוריסט עלוב מעבר לגדר?
על השאלות האלו לא ניתנה עד היום תשובה. אבל בשורשן יש סוגיה עמוקה יותר. האם מבחינה מוסרית ופרגמטית ניתן להשוות סכנה מוחשית, בהווה, לסכנה תיאורטית שאותה ניתן עדיין למנוע? קו המחשבה הזה מסיר את האחריות מעצמנו לא רק לחיי החטופים, אלא גם לגורל הישראלים בעתיד. מתוך מחדל העבר נובעת גם האחריות העמוקה של מדינת ישראל לגורל החטופים. השבר של שבעה באוקטובר שונה מהשבר של מלחמת יום כיפור או מכל אסון אחר שידענו, מפני שאזרחים ישראלים הופקרו בו לגורלם באופן שמנוגד להבטחה היסודית של כל מדינה לאזרחיה, ובמיוחד של מדינת ישראל.
ביטוי לכוח, לא לחולשה
אין זה מקרה שעדויות שבעה באוקטובר מהדהדות לכולנו את פרעות העבר שחווה העם היהודי, כשהיה חסר הגנה. מדינת ישראל קמה על זיכרון הזוועות הללו, ועל ההבטחה למנוע אותן. איש לא חשב שההבטחה הזו תקוים ללא מחיר. במשך 75 שנות היסטוריה ישראלית חיילים התגייסו, נלחמו, נפצעו ונפלו כדי לקיים אותה. בשבעה באוקטובר החוזה הבסיסי הזה, בין המדינה לאזרחיה, הופר, ומי שנושאים את משא ההפרה הם החטופים ומשפחותיהם. האמירה שלפיה החזרתם היא מטרת יסוד של המלחמה היא לא עניין של חישוב סטטיסטי – חיי כמה חטופים מצויים בסכנה לעומת ההסתברות של הרוגי העתיד – אלא ביטוי לתיקון השבר שביסוד הקיום הישראלי כרגע.
ממילא, אפילו מי שדורשים לשחרר את החטופים אך ורק במבצעים צבאיים, מודים שהם מוכנים לסכן חיים תמורתם – במקרה הזה, את החיילים שיוצאים למבצע לשחרורם. באותו אופן, אחריותנו לגורל החטופים גוברת על סיכונים עתידיים, שאיתם עוד ניתן להתמודד, וממילא מוכרחים להתמודד, שהרי הם לא יחלפו בקרוב. ולא, העסקה איננה "בכל מחיר". איננו מוסרים בידי חמאס נשק גרעיני, וגם לא מעניקים לו חסינות עתידית.
כולנו, ובראש ובראשונה דוברי הימין והממשלה, מכירים בכך שהעימות מול חמאס לא יסתיים בקרוב, כך שחודש וחצי של הפוגה לא ישנו הרבה, כמו שעשרה ימים לא שינו בעסקה הקודמת. כולנו מבינים שאין תרחיש של החזרת החטופים ללא מחיר. המחיר הגדול מכולם יהיה מותם בשבי של מרבית מ־134 הישראלים שמוחזקים בתת־תנאים, מורעבים, פצועים, נושאי טראומה, אחרי שרבים מהם ראו את יקיריהם נרצחים לנגד עיניהם. מהפצע הזה יהיה לנו קשה מאוד להתאושש. בזוועה הזו לא נוכל להאשים אחרים, רק את עצמנו. והאשמה הזו תמשיך לרדוף אותנו, לפלג, לסכסך ולהרעיל אותנו שנים קדימה. הסיסמה "יחד ננצח", שניבטת מכל פינה בארץ, תתברר כמילים ריקות, שקר ריקני וציני. לא יהיה שום יחד.
אני רוצה להאמין שהרמב"ם והפוסקים האחרים שדיברו על חשיבותו של פדיון שבויים חשבו על השבר הזה, על הפצע שלא מגליד, ועל הצל שתטיל עלינו ההחלטה המודעת להניח ליהודי למות בשבי. הם הבינו שהמחיר גורר סיכון עתידי, ושתשלום כופר עבור חטוף יעודד חטיפות נוספות, ובכל זאת, בתנאים שבהם לא הייתה ליהודים שום הגנה כנגד הסיכונים האלו, הם טענו בזכות עסקאות, משום שהם הבינו את מחיר ההפקרה. ההחלטה שלנו קלה יותר, מכיוון שיש לנו דרכים להתכונן ולהימנע מהאיומים שעוד יבואו. עסקה היא לא ביטוי לחולשה אלא לכוח, לבחירתנו בחיים ולאמונה הציונית שלנו ביכולתנו לשלוט בגורלנו.
דווקא מתוך עמדת הכוח הפוליטית שלו, לציבור הדתי יש זכות מיוחדת. בכוחו לעצור את תהליך הפוליטיזציה של שאלת החטופים, ולעצב מחדש את השיח בנוגע לתיקון השבר של שבעה באוקטובר. התייצבות שלו לצד המשפחות, עצירת המתקפות עליהן והצבת החזרת החטופים בראש סדר היום – עשויות להיות גשר שעליו נבנה את העתיד המשותף שלנו. מן הסתם נמשיך להתווכח על נושאים אחרים: הסדר מדיני, רפורמה משפטית ועוד. אבל נדע גם שקושר אותנו חוזה בסיסי אחד, שמהדהד את ההיסטוריה היהודית כולה, ובראשו הביטחון שלעולם לא נפקיר את אחינו או אחותנו למותם.
