כשגיסי המ"פ יצא הביתה, אחרי חודשיים בשטח, הנחנו שיגיע עטור ברעמת שיער פרועה ובמדים מטונפים. במקום זה גילינו קצין כמו־בריטי, עם תספורת מוקפדת ומדים מעומלנים. "זו התספורת הכי יפה שראיתי עליך אי פעם", התפעלה אשתי, אחותו של הלוחם הבכיר. הנ"ל הסביר: "זה מהסַפּרים של מעלות". מתברר שבכל יום בשעה 13:00 סגרו ספרי מעלות את מספרותיהם, ונסעו כולם לספר בחינם את המילואימניקים שהגנו על עירם. "ואיפה ערמות הכביסה?" שאלנו, והלוחם חייך: "נשות מעלות באו בכל יום לעשות לנו כביסה".
הרבה ביקורת נשמעה בחודשים האחרונים על תפקוד רשויות המדינה בתחילת המלחמה. אם מדובר בביקורת על חרפת המחדל הביטחוני – היא מוצדקת לגמרי, אך לא עליה אני מדבר כאן. כוונתי לביקורת על "המחדל האזרחי": למה מתנדבים היו צריכים לפנק את החיילים במנגל, להציע עזרה בשיעורי בית לילדי המילואימניקים ולהזמין את המעגל הרביעי של המפונים לנפוש בצימר שלהם? למה המדינה לא עשתה זאת?
ככלל אצבע, נדמה לי שעדיף לשאול פחות מה המדינה עשתה בשבילנו. בזיכרון הפוליטי הישראלי הטיעון הזה מתועד במילותיו של הפוליטיקאי הססגוני שמואל פלאטו־שרון. זה רץ לכנסת ב־1977, זכה במספר קולות שהספיק לשני מנדטים, אך רשם ברשימה רק את עצמו, ולכן איבד את המנדט השני. פלאטו־שרון נהג לצעוק בכנסת על יריביו הפוליטיים: "מה אתה עשית בשביל מדינה?!"
את הדרישה הזו העלה לפניו פוליטיקאי חשוב בהרבה. בנאום ההשבעה שלו ב־1961 ניסח הנשיא הדמוקרטי ג'ון פ' קנדי תביעה מהדהדת: "אל תשאל מה מדינתך יכולה לעשות בשבילך; שאל מה אתה יכול לעשות בשבילה". לפני שהיה נשיא כיהן קנדי כסנטור מטעם מדינת מסצ'וסטס. שישים שנה לאחר מכן הצהיר הסנטור הדמוקרטי ממסצ'וסטס, אד מרקי: "הגיע הזמן שנשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילנו". מתברר שהמפלגה הדמוקרטית השתנתה לא מעט בעשורים שעברו מאז קנדי. אך מי שעסוק תמיד במיצוי זכויותיו, מי ששואל תמיד מה המדינה עושה בשבילו – תמיד כועס ותמיד ממורמר. מי ששואל מה הוא יכול לעשות למענה – חי חיים אחרים לגמרי.
מה באמת מביא אנשים לעשות למען מדינתם? בעיקר עובדה אחת: שהמדינה היא כלי ביד העם. המדינה יקרה לאזרחיה לא כשהיא מבטאת בירוקרטיה אזרחית, אלא כשהיא מייצגת את רוחו של עמם ואת סמליו העתיקים. הגדודים שצעדו לעזה לא הניפו אישורים מביטוח לאומי ולא קראו מפסקי בית המשפט העליון, אלא תקעו בשופר וצעקו "שמע ישראל". וכשזוכרים שהמדינה היא כלי בידי העם, מבינים גם שיש לעם כלים נוספים מעבר לה. המדינה לא צריכה לעשות הכול. כשאזרחים נלהבים באים לחיילים עם סירים של קוסקוס חם, מתנדבים לשמרטפות קבועה על ילדי המילואימניקים או מציעים לשלם במקומם בשווארמה, הם אינם ממלאים את מקומה של המדינה אלא מבטאים בעצמם רוח לאומית בריאה וחיונית.
אלפיים שנה לא הייתה ליהודים מדינה. בשנים הללו למדו אבותינו איך יהודים דואגים אלו לאלו בלי תיווכם של מנגנונים בירוקרטיים ריכוזיים ונוקשים. ההיסטוריון הדגול שלום בארון העיד: "בכל תולדותינו, כנראה מעולם לא גווע יהודי ברעב בעודו חי בקהילה יהודית" – וזאת למרות עוניין הנורא של הקהילות הללו. הסופר עמוס עוז ציין פעם בהתפעלות שבקהילות היהודיות של הגלות לא היה איש שלא למד קרוא וכתוב. נחמה ליבוביץ כתבה שאפילו בקהילה היהודית הענייה, הנידחת והמרודה ביותר לא היו הומלסים. הערים המפוארות בעולם, אמרה ליבוביץ, אינן יכולות היום להתפאר בכך. מן הסתם עוז וליבוביץ הגזימו קצת – אך לא הרבה. העיירה היהודית הייתה רחוקה מלהיות מושלמת, אך רוח הנתינה והערבות ההדדית הביאה בה להישגים חברתיים יוצאי דופן.
יש כאלו שהלקח שלהם מגל ההתנדבות במלחמה הוא שצריך להעצים את הבירוקרטיה הממשלתית, כי אין סיבה שעם יהיה תלוי ברצון הטוב של אנשיו. המסקנה שלי היא הפוכה: אחרי שגילינו כמה רצון טוב יש לנו, אנחנו צריכים להרעיף אותו על סביבותינו גם בימים כתיקונם. ברור שצריך רשת ביטחון ממשלתית עבור אלו שאין מי שידאג להם. אך ככל שאנחנו דואגים לאנשים שסביבנו, פחות מהם יהיו זקוקים לרשת הזו. אני לא מכיר אף אדם שמצא עבודה דרך לשכת התעסוקה; אני מכיר עשרות מובטלים שמצאו עבודה דרך ידידים ומכרים שדאגו להם.
מבלוריתו של גיסי למדתי שההתנדבות האזרחית אינה פתרון דחק שבדיעבד, אלא התרחיש הרצוי לכתחילה: שום משרד ממשלתי לא היה מפיק תספורת כל כך מוצלחת.
motzash.navon@gmail.com
