כמה משונה לשמוע את אלו שרק לפני חמישה חודשים החלישו את הצבא עם קריאות לאי־התייצבות למילואים, נעמדים כעת בראש החזית נגד השתמטות החרדים מצה"ל. בטוחים בצדקת דרכם הם מצביעים על החרדי המשתמט ותובעים ממנו לקבל את האחריות שהם לא קיבלו כשהיה צריך. כמובן, אילו החרדים היו מוכנים לחבור אליהם להפלת נתניהו אז לעזאזל עם הגיוס, אבל הם לא, ומזה תקופה שנדמה שיש מי שמגייס כל נושא נפיץ לשירותיו ופשוט יורה למרכז העצבים הלאומי. כל קמפיין שיכול להזיז קולות ינוצל לטובת המאבק הקפלניסטי.
פעם זו הדרת נשים ופעם השתמטות, פעם זו הדמוקרטיה ופעם מחאת המילואימניקים. האסטרטגיה הזו יצרה בישראל פתולוגיה חברתית שאין ממנה מוצא. התרגלנו שהכול קפלניסטי, ומאז אנחנו כל הזמן עסוקים בשאלה מי עומד מאחורי איזה רעיון, וזה מושך אותנו ללופ של התנצחויות חסרות תוחלת במקום לבדוק אם הרעיון עצמו נכון ומשרת את החברה.
כן, אחים לנשק צבועים. ועדיין נדמה שמותר לשאול: מה זה חשוב מי מציב את הקריאה לגיוס? או שמסכימים שכלו כל הקיצין והחרדים צריכים להתגייס, או שלא. ואם כן, אז בוודאי שהציבור הדתי לאומי צריך לתבוע מנציגיו לא לרחוץ יד עם המפלגות החרדיות רק בשביל לשמר את הקואליציה.
יותר מדי אנשי ימין התאהבו בתפיסה שחייבים לשמור על הממשלה הנוכחית. כאילו שפורמט "ימין על מלא" הביא פה איזה ביטחון־יתר ושגשוג שהם כל כך נאחזים בו. לא יזיק שהנחת המוצא הזאת תיבחן לרגע בכנות. 7 באוקטובר היה אמור ללמד אותנו שכל תפיסת הגושים הביאה עלינו בעיקר כאוס וקיטוב ולבסוף מלחמה והרג. אם לא נתחיל לדבר באומץ על אפשרויות חדשות, נמשיך לשוט בתוך נהר הרפש שנוצר כאן. לא יוצאים לדרך חדשה עם מפות ישנות.
בואו ניזכר לרגע מה היה כאן קודם: במשך הרבה שנים נתניהו משל עם מפלגות שמאל ומרכז בתקופות שהיו הרבה יותר טובות מבחינה ביטחונית וכלכלית. קצת שכחנו את זה. בשנים האלה למדנו שמה שחשוב הוא לא הרכב הממשלה אלא המדיניות, ומדיניות שמקדמת ביטחון ושגשוג אפשר להשיג בכל מיני פורמטים. הפורמט של ממשלת "ימין על מלא" מבפנים עם חבורת מתוסכלים בקפלן מבחוץ הביא עלינו את המלחמה הכי נוראית בתולדות ישראל. למה שנרצה להמשיך אותו, מה אנחנו, מזוכיסטים?
אני לא נכנסת לשאלת הקדמת הבחירות, גם לא לשאלה מי יהיה המנהיג הנבחר. גם אם זה יהיה נתניהו, ראינו שהוא יודע לשנות את עורו לפי הרכב הקואליציה שלו כדי לשרוד. מה שאנחנו כן צריכים להבין הוא שיש כאן פלח אוכלוסייה די גדול שלא מרגיש מיוצג קואליציונית כבר יותר מדי שנים, וגם אם הוא סופר מעצבן, זה לא מצב בריא לחברה. יותר מדי תסכול מבעבע פה, ואז מתחילים לראות מופעי אנרכיה שמסכנים את יציבות המדינה. גם אם הקריאות האלו לא לגיטימיות, אי אפשר להכניס את כולם לטיפול קבוצתי. צריך לטפל באנרגיה שיוצרת את הדחף הזה ולדאוג למתן אותה. זה אינטרס שלנו לזרוק קצת עצמות למרכז ולשמאל כדי שיהיו רגועים יותר. זה אינטרס של הימין שהממשלה הבאה תהיה רחבה יותר ושיהיה בה ייצוג שירגיע את העם וימנע סחטנות של מפלגות לשון מאזניים כמו החרדים.
נכון שמי שהחרים את נתניהו הוא השמאל, שהביא עליו את חלוקת הגושים ההרסנית. אבל אם רוצים לבחון את ההיתכנות לסיום החרם, בואו נתחיל קודם מלא לפסול אותם ולראות איך הם מגיבים.
בהשראת המלחמה, קמות עכשיו הרבה תנועות חברתיות שקוראות לאחדות בעם. עוד לפני שהן פותחות את הפה, ישר מתחילים לשאול אם זו עוד שלוחה ממומנת של קפלן. ייתכן שלגבי כמה מהן זה גם נכון, אבל המציאות היא שבעצם אין דרך להביע היום מסר מאחד. אין אפשרות כזאת. אז כשאנחנו מדברים על ריסטארט חברתי, למה אנחנו מתכוונים בעצם?
רק חמישה חודשים עברו מאז הטבח הנורא, ובקבוצות הוואטסאפ שלי חזרו ההתנצחויות הפוליטיות משולהבות היצרים כאילו כלום לא קרה. ובכל פעם שאני נקלעת לעוד ויכוח כזה אני נכנסת לטיקטוק ומחפשת סרטוני "גם בשעות". אחר כך אני צופה במפגש המרגש של צוות אלחנן עם תושבי בארי, רואה את הבחור עם הכיפה מתחבק עם הקיבוצניק מהשמאל שחילץ מהממ"ד, ונזכרת איך ברגע האמת ידענו בדיוק מה אנחנו, ומה אנחנו אמורים להיות. (טור זה אינו ממומן על יד אף גורם שמאל או ימין. הלוואי שמישהו היה מממן אותי).
rachelm@makorrishon.co.il
