כשביקרתי אלמנות טריות בתחילת המלחמה, או כשפגשתי משפחות של פצועים במסדרונות בתי החולים, לא תמיד היה קל לחבק את הכאב שלהם ולהראות להם שאנחנו פה איתם.
סיפרתי לא מעט על ליווי האלמנות, על ניחום האבלים ועל הקשר המתהווה עם מי שחרב עליהן עולמן. אבל את הסיפורים הפחות מוצלחים אני ממעטת לספר. ויש לא מעט. כשאני אומרת "פחות מוצלחים" אני מתכוונת לניכור ששידר הצד שאמור לקבל את הנחמה. יחס של הדיפה וריחוק, שלפעמים הוא גם מובע במילים כמו: "זה לא מתאים עכשיו", או "עדיף שתלכי".
כן, יש גם כאלה. אלה שהציבוריות וההלם של השכול מייצרים בהם תגובות לא נעימות ואפילו רעות ועוקצניות. וזה לא נעים.
זכור לי רגע אחד במיוחד. אספתי כמה חברות ורצינו לנסוע לבקר את משפחות החטופים במטה שלהם. חברה שאלה: "אבל מה אם הם לא ירצו לראות אותנו?". היא הביעה בקול את החשש מתגובה דוחה והודפת מצד אלו שהגענו לכבודם.
עבר זמן עד שלמדתי להבין שזה בסדר, שגם תגובות כאלה הן מותרות ולגיטימיות. זה לא אומר שמשהו בי לא בסדר, שאני עושה משהו לא נכון או שאני לא רצויה.
עבר זמן עד שהבנתי שמכיוון שהמלחמה הזאת ושלל הטרגדיות שהיא הביאה לחיינו ארוכה ועמוסה מאוד, תגובות כאלה הן תגובות נכונות לשעתן. בהחלט ייתכן, שהאם או האלמנה או האחות השכולה מגיבה כך כעת, אבל מחר או אפילו בעוד כמה רגעים היא תהיה פנויה יותר ומוכנה לקבל מעט נחמה או אפילו סתם חיבוק מלא אהבה.
כשעסקה חדשה נמצאת בפתח, הכול רגיש יותר. אז בימים כאלה אני רוצה להשתדל להזכיר לעצמי שגם כשאנשים מעירים הערות חסרות רגישות או מנוכרות, זה נובע מכך שגם הם במלחמה
עברו די ימים מאז פרצה המלחמה. אנחנו יכולים כבר להביט למציאות בעיניים ולומר את המובן מאליו: הכול רגשי. הכול מונע מרגש פנימי שאנחנו מתרצים לו תירוצים שכליים.
הערבוב הרגשי
כל אמירה, בין שהיא מסבירה כמה חשובה הפעולה הצבאית ושאל לנו לעצור לרגע ובין שהיא מסבירה את חשיבותה של עסקה בכל מחיר, נובעת מסערת רגשות קשה המתחוללת בקרב כל מגיב ומגיב.
אין לי ספק, ואני לא מוכנה להאמין אחרת בשום צורה, שכל מי שיש לו צורך להביע את דעתו, על עסקה או על החטופים או על הלחימה, עושה זאת כי אכפת לו. כי כואב לו. כי זה חשוב לו, ופעמים רבות כי חייו וחיי משפחתו תלויים בכך.
קשה לחשוב, לאחר יותר ממאה פלוס מע"מ ימים למלחמה, על מישהו שלא נוגע במעגל כזה או אחר של כאב שהמלחמה חוללה. קשה לחשוב שקיים בארץ מישהו שאין לו מכר או קרוב בשדה הקרב, חבר או בן משפחה שהצטרף למשפחת השכול, אדם אהוב שנפצע, נחטף או נפגע בצורה כלשהי במהלך ארבעת החודשים החולפים.
לכן קשה להאמין שיש מי שתגובתו למצב – כל תגובה שהיא – אינה מונעת קודם כול מהערבוב הרגשי שיש לו עם המלחמה.
אני יודעת, אני לא מחדשת דבר. אבל בימים כאלה, כשעסקה חדשה נמצאת בפתח ויחד איתה תגובות שלפעמים מעוררות זעם וכעס, הכול ממילא רגיש עוד יותר, וכואב עוד יותר, ועדיין עמוס בפחד, באימה ובבלבול.
אז בימים כאלה אני רוצה להשתדל להזכיר לעצמי, שגם כאשר אני חולקת על החלטות של אנשים ועל פעולותיהם ואפילו מתקוממת כנגדן, וגם כשאנשים מעירים הערות חסרות רגישות או מנוכרות – זה נובע מכך שגם הם במלחמה.
גם הלב שלהם כואב. והדרך שלהם להביע את הכאב שונה מהדרך שלי.
הכול מותר
אני רוצה להזכיר לעצמי בימים הקשים האלו שגם מי שתומך בהמשך לחימה ולא מסכים לעסקה, וגם מי שתומך בהפסקה מוחלטת של הלחימה ובלבד שיחזרו החטופים אלינו, שניהם צועקים בכאב עצום את אותה הצעקה שעל ליבם, כל אחד בדרכו.
כשאני נזכרת במשפחות שפחות "הלך לי" בניחומי האבלים אצלם, או בפצועים שהביקור אצלם פחות התאים להם, ובמאמץ לחבק את כל מי שרק יכולתי, אני מבקשת לאפשר לכולם להגיב ולהביע את רגשותיהם בכל דרך שמתאימה להם. הכול מותר, כל רגש ורגש, גם המר ביותר שבהם.
ובכל זאת אני מתפללת על מנהיגינו, שאמורים להוביל בסופו של דבר למה שיהיה הנכון והטוב ביותר עבורנו, שהשם יהיה איתם ברגעי קבלת ההחלטות. שמשלל האפשרויות הגרועות המונחות על שולחנם, הם ידעו לבחור את הגרועה פחות ולהפיק ממנה מעט תקווה ואמונה שלא הכול אבוד. ושידעו להקשיב ולהגיב ברגישות לרחשי הלב של הציבור, המסתתרים לפעמים מאחורי כעסים ומילים קשות, ולפעול למענו בלב אחד.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
