החיים בישראל בתקופת המלחמה הנוכחית שואבים את הכוחות ומכבידים על הנפש. ועם זאת, ארבעת החודשים שעשיתי כעת בישראל היו מהימים המרוממים בחיי. מצד אחד זו הייתה חוויה מעיקה וקשה, ומצד שני חוויה מאירה ומיוחדת במינה. לכאורה אלה שני הפכים. איך, בכל זאת, ההפכים הללו חיים יחד? נוכח הכאב וההרס של המלחמה, איך אפשר להמשיך?
הסיפור היהודי מבוסס על יציאת מצרים. גם שם, הדרך קדימה לא הייתה פשוטה. המצרים רודפים אחרינו. אנחנו מתלוננים שאין מים. אנו מאותגרים על ידי עמלק. אנחנו בונים את עגל הזהב. אנחנו שולחים את המרגלים. כל זה נמשך ארבעים שנה, עד שאנחנו נכנסים לארץ. החלום היה "והוצאתי והבאתי", לעזוב את מצרים ולהיכנס לארץ המובטחת, ובמקום זאת אנו מוצאים את העם מתלונן על הקשיים הרבים שבדרך. אז מה עושים עם חלום שאינו מצליח כמו שרצינו?
בניגוד לסיפור יציאת מצרים בתורה, תקופת הנביאים הראשונים מסתיימת בסיפור של עם ישראל הגולה חזרה למצרים:
וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶּן אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת גְּדַלְיָהוּ וַיָּמֹת וְאֶת הַיְּהוּדִים וְאֶת הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ בַּמִּצְפָּה. וַיָּקֻמוּ כָל הָעָם מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וְשָׂרֵי הַחֲיָלִים וַיָּבֹאוּ מִצְרָיִם כִּי יָרְאוּ מִפְּנֵי כַשְׂדִּים (מלכים־ב, כה).
הנה, הפכנו כיוון; אנחנו כבר לא אנשי יציאת מצרים, אלא אנשים שחוזרים למצרים.
איך מתמודדים עם חלומות שהשתבשו? המפתח הוא להכיר בהבדל שבין חלום למציאות. חלום הוא התקווה לעתיד מפואר, עתיד כמעט מושלם. המציאות, בהגדרתה, כוללת אכזבות.
כשהמציאות והאכזבה נכנסות לתמונה, האתגר הוא לעולם לא לשכוח את החלום. ברגע שנשכח את החלום, לא נוכל להתמודד עוד עם המציאות; רק על ידי השארת החלום בחיים נוכל להתגבר על הקושי העומד בפנינו.
אנו חווים את המתח בין חלום ומציאות בחיינו האישיים. האכזבות הן חלק אינטגרלי שטמון כבר בתוך החלומות: התמודדות בחיי הנישואים, בעיות בבריאות, חוסר הצלחה מקצועית. אבל אנחנו יכולים להתמיד רק אם נמשיך לחלום. אם נפסיק לחלום, נפסיק לחיות.
זהו רעיון חשוב ביחס למה שקורה בישראל. ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו, אבל ברגע שאנחנו כבר כאן, אנו מתחילים להתמודד עם המציאות. יש פילוגים פנימיים, פיגועים, סכסוכים פוליטיים וחברתיים. ובכל זאת, עם כל הבעיות הללו, ישראל היא מדינה נהדרת כל עוד החלום קיים.
ספר תהילים מדבר בדיוק על הנקודה הזו כשהוא מכריז: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". כלומר, הצלחנו לשוב לציון כיון שלא הפסקנו לחלום. כך גם בדברי הרצל: "אם תרצו, אין זו אגדה". אם תרצו אין זה חלום, שכן חלום יכול גם לעורר את הרצון.
לא אבדה תקוותנו
השבת של שמחת תורה הייתה יום נורא ואיום. החלום על מדינה שתגן לנצח על יהודים נופץ. כאן בישראל חווינו את הפיגוע הגדול ביותר, את הפוגרום הנורא ביותר ביהודים מאז השואה.
אבל עם כל הכאב שלא יתואר, הפוגרום הזה היה שונה. כן, בתקופה הראשונה שלאחר השבת השחורה הרגשנו כמו שהרגיש עמנו לאורך אלפי השנים שבהן לא הייתה לנו מדינה, כשלא היה לנו צבא. אבל כמובן, היום יש לנו בעזרת ה' מדינה מפוארת, ויש לנו צבא הגנה לישראל שאין דומה לו. אנו חייבים להיות מלאי תקווה, להפוך את "אבדה תקוותנו" של יחזקאל, בחזון העצמות היבשות, ל"לא אבדה תקוותנו" של נפתלי־הרץ אימבר בהמנון הלאומי. להמשיך לחלום. אולי נצטרך לדייק את החלום ולשפר אותו, אבל עלינו להמשיך ולחלום.
קטונתי. כשאני חולק דברים אלו, אני עושה זאת מתוך ענווה גדולה. אתם, אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל, לוחמי ולוחמות צה"ל, הופכים חלום למציאות, בכך שאתם מעמידים את חייכם כדי להגן על המולדת ועל היהודים בכל מקום שהם. אתם מהווים השראה לעם ישראל ברחבי העולם להתאחד בדרכים שלא נראו כמותן מאז התנועה יוצאת הדופן לשחרור יהדות ברית המועצות. היום כולנו מגויסים, כולנו חלק מצבא ישראל. אולי לא במדים ירוקים, אך משרתים בכל דרך שאנחנו יכולים, נותנים ועושים למען עמנו וארצנו.
כן, זו תקופה חשוכה, אבל תקופה יוצאת דופן; תקופה שבה אנחנו לא רק לומדים היסטוריה אלא חיים את ההיסטוריה. ועם כל האתגרים, עלינו להמשיך בעזרת השם לחלום, ולחזור ולהפוך שוב ושוב את החלום למציאות.
