בתחילה ניסיתי להתעלם בעדינות. לעשות כאילו לא הבחנתי בפצעי הזיהום הכהים שהופיעו על כל חלקת עור חשופה. אבל ככל שהשתלבתי בגדוד 670 ראיתי שזה חוזר כמעט אצל כולם, מפקדים וקצינים וחיילים עם נגעים חומים־אדמדמים שמעטרים את הידיים, העורף, הצוואר. בשלב מסוים לא התאפקתי ושאלתי: מה הסיפור עם הפצעים?
אתה מתכוון לשושנת יריחו? הם אמרו, וסיפרו שבימים הראשונים למלחמה, כשהגדוד שלי נסע דרומה לחולות אל מול רפיח, הגדוד שלהם התמקם מול מרכז הרצועה בשדות החרושים של היישוב פטיש. באחד הלילות הודיעו שיש חדירה של מחבלים שהתחבאו בשטח מאז שמחת תורה, וכל הגדוד צריך לשכב במחפורות באדמה הרוחשת זבובי חול. הרגשתי איך הם אוכלים לי את היד, אומר לי ליפשיץ, המ"פ, אבל אסור היה לזוז, או אפילו לדבר, פשוט המשכנו לשכב ולנסות לחבוט בהם בלי להשמיע קול. בבוקר כבר ראינו את העקיצות על כל הגוף, ושבועיים אחר כך התחילו להופיע זיהומים. מאז אנחנו נפגשים כל שלושה שבועות בתל־השומר, מקבלים יחד זריקות, ואולי מתישהו זה יעבור.
לפני שבועיים או שלושה חטפתי כאן מכה בראש. כל עוד תחבושת לבנה עטפה את הפציעה היה בה משהו אסתטי, שהזכיר למי שנתקלו בי את התמונה הידועה של אריאל שרון אחרי צליחת התעלה. אבל אחרי הסרת החבישה נותרו פצעים בתהליכי הגלדה שהיו די בולטים לעין. באופן אישי לא היה אכפת לי. אבל ביום המחרת הייתי אמור לערוך חופה של תלמידה, וחששתי שאולי המשפחה תרגיש לא נוח כשהרב מסדר הקידושין מופיע כשעל מצחו שני פצעים מדממים. אז התייעצתי בקבוצה המשפחתית אם יש מה לעשות, אולי איזו משחה או מייק־אפ. ואז כתבה אחת האחיות: עזוב אותך ממייק־אפ, פשוט תבוא עם נשק. והיא צדקה. לא לקחתי את הנשק במיוחד, הוא בכל מקרה צריך היה להיות עליי. אבל מה שקרה זה שבמקום רתיעה או התעלמות ספגתי בעיקר קריאות התפעלות, "אני רואה שנפצעת בלחימה, כל הכבוד". לרוב בלי שהספקתי להבהיר שזו אינה מזכרת מקרב פנים אל פנים עם מחבל אלא רק ממפגש בלתי זהיר עם פתח של נגמ"ש.
פתאום אתה מבחין שהתמונה עם שני חיילים שאיבדו רגל ומדדים יחד על קביים, עוד לפני שהיא מעוררת בך חמלה ורצון לתמוך ולעזור, היא מייצרת תחושת התפעלות לנוכח הגבורה והנחישות
האסימון נפל סופית בשבוע שעבר, כשהזמר והשחקן עידן עמדי פרסם תמונה שלו מהימים הראשונים אחרי שנפצע בלחימה. הפנים שלו היו מלאות סימני כוויות ורסיסים, כמעט לבלי הכר. וברגע הראשון הלב נחמץ על הפנים היפות שהושחתו באבק השריפה, אבל אז אתה משהה את המבט, רואה את העיניים הנחושות, ואט־אט חודרת אליך הכרה: פצוע זה היפה החדש. פתאום אתה מבחין שהתמונה שרצה ברשתות עם שני חיילים שאיבדו רגל ומדדים יחד על קביים, עוד לפני שהיא מעוררת בך חמלה ורצון לתמוך ולעזור, היא מייצרת תחושת התפעלות לנוכח הגבורה והנחישות. ומראה הגברים הצעירים על כיסאות הגלגלים לא גורם לך לרצות לבכות אלא לקום ולהצדיע.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
האסתטיקה אינה מנותקת מהאתיקה. השאלה "מהו היפה?" נובעת במידה רבה מן השאלה "מהו הטוב?". מה מעורר בנו הערכה, מה נתפס בעינינו כבריא או כשלם. הדוגמה הכי בולטת היא היחס למידות הגוף – בעת העתיקה ככל שגוף היה שמן יותר כך הוא נחשב נאה יותר, בשעה שמודל היופי של סוף המאה ה־20 היה גוף סמי־אנורקטי, ואילו כיום נעשים צעדים להשיב את הגלגל לאחור. מכאן גם שאסתטיקה היא לא גזירת גורל או נטייה טבעית בלתי נשלטת, היא תוצר של בחירות, התבטאויות ופעולות, כמו כל תופעה תרבותית אחרת.
אנחנו ננצח במלחמה הזאת, אבל נצא ממנה עם אינספור פצעים וצלקות. להיות אומה פוסט־מלחמה זה לא רק לשנות סדרי עדיפויות תקציביים ולעדכן את ההבחנות המדיניות בין טוב לרע. זה אומר לאתחל גם את החוש האסתטי. את ההבחנה בין יופי לכיעור. בעיניי זו מתנה גדולה. היכולת לראות את הרוח הגדולה שבוקעת לפעמים דווקא מבין סדקי הגוף, עד שקשה להיזכר איך אפשר היה אחרת. כשאני יושב עכשיו ליד החברים החדשים שלי בגדוד, אני מביט בצלקות שעל עורם כבאותות כבוד. כמעט מתבייש בידיי החלקות שלא עקץ אותן יתוש. מזל שעוד נותר גם לי סימן ורדרד במצח.
