אחד הלהיטים הנשכחים אחרי מלחמת ששת הימים נשא את השם "קרב רפיח". יורם טהרלב שם בפי הזמר אריק לביא תיאור מדאיב של ניצחון כבד דמים, ברוח השיר הבלתי נשכח שכתב אז על גבעת התחמושת: "באנו שחורים כפיח, באנו קרועים, אֲבָל אנו אחרי רפיח, כמו שרצית טל. מול האויב הגחנו, מי שנפל נפל".
טל, אלוף ישראל טל, היה מפקד גייסות השריון. הוא פיקד על האוגדה שלחמה ברפיח. מספר הנופלים באותו קרב מר נאמד ב־70. "היה ברור לכל החיילים והמפקדים שזהו המבחן, ולכן תבוצע המשימה ללא התחשבות באבדות", התוודה האלוף הנערץ אחרי המלחמה. אומדן חללי האויב עמד על 1,500 חיילים מצרים. הפלסטינים לא התערבו אז בלחימה. אם תהיה בקרוב מערכה נוספת ברפיח, מסתבר שהמצרים ישקיפו הפעם מהצד, והפלסטינים יתאמצו לגבות מצה"ל מחיר דמים כבד. כבר עכשיו ברור להם שלא יצליחו לעצור אותו. תקוותם הגדולה היא שהוא כלל לא יסתער על העיר. כל עוד רפיח בידי סינוואר, הצורר הפלסטיני מסוגל להתאושש מהמכה האיומה שחטף מצה"ל מאז תחילת התמרון הקרקעי.
למרבה הצער והחרפה, רפיח היא צומת של הצטלבות אינטרסים בין סינוואר לממשל ביידן. בלימת צה"ל בקו חאן־יונס נועדה לפתות את שלטונות סעודיה לשוב לעסקי השלום עם ישראל, ולהציל בכך את סיכויי ביידן בבחירות בנובמבר. ניצחון הנשיא היוצא על דונלד טראמפ אינו עובר רק במישיגן, באריזונה או בוויסקונסין, הוא עובר גם ברפיח, והנשיא לא בוחל כמעט באמצעים כדי לצלוח את ציון הדרך הזה. הצווים המשפטיים שהנפיק לאחרונה נגד ארבעה יהודים ביו"ש, ואיומי מחלקת המדינה להכיר חד־צדדית במדינה פלסטינית, נועדו להרתיע את ממשלת ישראל ולכפות עליה עסקת חטופים יקרה שתעכב את צה"ל בדרך לרפיח, ותאפשר לנשיא לצלוח בשלום את מכשול נובמבר.
גולת הכותרת של העסקה אינה שחרור רוצחים נתעבים תמורת חטופינו החפים מפשע, אלא הפסקת האש שנכרכת בה. לפי כל הפרסומים, ישראל תסכים לנצור את רוביה, תותחיה וכטמ"מיה למשך שישה שבועות לפחות, יום אחד על כל חטוף שישוחרר בפעימה הראשונה. כיוון שישראל מעוניינת שכל החטופים ישוחררו, הפסקת האש אמורה להתארך לפחות 134 ימים, כמספר החטופים והגופות שחמאס מחזיק. כלומר, ארבעה חודשים וחצי, אמצע יולי לפחות. הדרג המדיני והצבאי מבטיחים לנו שלא תהיה אחר כך מניעה לחדש את האש ולכבוש את רפיח, אולם הציבור הרחב רשאי לפקפק בכך.
ראשית חוכמה, מותר לפקפק בהבטחה של הדרג הצבאי. נקיפות המצפון שלו בעקבות זוועת שבעה באוקטובר גורמות לו לתמוך כמעט בכל עסקה שתחזיר את החטופים הביתה, גם כזו שמסכנת את ביטחון ישראל ומאלצת אותו לחדול אש בניגוד להיגיון המבצעי. בכל מקרה, לא הוא יקבע אחרי 134 ימים אם להסתער על רפיח. אומנם הוא כבר מצויד בתוכנית הסתערות ומסגיר רצון עז להוציא אותה לפועל, אך עד אמצע יולי הרצון של הדרג המדיני שמעליו עלול להשתנות. הרי אינספור עניינים יכולים להשתבש בינתיים: מלחמה כוללת בצפון, הסלמה ביו"ש, פרישה של גנץ ואיזנקוט מהקואליציה, התפתחויות במשפט נתניהו (ראש הממשלה מתוכנן להתחיל להעיד בקיץ), הצלחת קמפיין "בחירות עכשיו", ובעיקר לחץ בינלאומי כבד.
מישהו מעלה בדעתו שביידן ישלים בקיץ בקלות עם חידוש הלחימה בעזה? ככל שהדברים תלויים בו, הנשיא יתזמן את טקס חתימת השלום עם סעודיה לספטמבר, כמו שקודמו בתפקיד תזמן את השלום עם איחוד האמירויות ערב הבחירות הקודמות לנשיאות, ולא יניח לישראל לקלקל לו את החגיגות. הפלישה לרפיח תידחה לנובמבר, וחוזר חלילה, עד שכנראה תתבטל סופית. היא לא דומה לפלישה למרכז הרצועה שהתבצעה מיד בתום עסקת החטופים של סוף נובמבר, מפני שאז הלחימה הופסקה לשבוע וחצי בלבד. 134 ימים הם כמעט נצח.
האם הדרג המדיני מעוניין בכלל בכיבוש רפיח? מעוניין מאוד. נתניהו, גלנט וגנץ מבינים שכיבוש רפיח הוא תנאי הכרחי למיטוט חמאס, אבל הלחץ עליהם, מבית ומחוץ, לסגור תחילה עסקה הוא אדיר, ולכן נוח להם להוליך את עצמם שולל בטענה שעסקה כזו לא תסכל את תוכנית רפיח, לכל היותר תדחה אותה. רצינו מאוד את רפיח, הם יתנצלו בקיץ, אבל הנסיבות השתנו.
כרגע, הנסיבות הן לטובתנו. דעת הקהל פה ממשיכה לרצות בניצחון, אף שהיא כבר מודעת היטב לתעריף היקר שלו. חמישה חודשי לחימה ובשורות רעות רק חישלו אותה. גם מההלוויות של חללי צה"ל בוקעת דרישה שלא להפסיק דווקא עכשיו, אחרי שצה"ל עשה כבר את רוב המלאכה ונותרה לו רק התחנה האחרונה, שבה מוחזקים גם רוב החטופים. "זוהי המלחמה הכי צודקת שיש", זעקה השבוע האם השכולה פלורה שומינוב בהלווית בנה, מ"פ בגבעתי אייל שומינוב ז"ל, "נילחם עד הניצחון". קשה לראות את צה"ל משלים ניצחון שכזה בלי רפיח. קשה להאמין שהוא יצטווה להסתער עליה אחרי הפסקת אש ממושכת.
הפתרון הכי הומניטרי
לפני שבועיים צורפה למקור ראשון חוברת פרסומית רהוטה – "הגירה מרצון". שני החתומים עליה, נגה ארבל וד"ר יואב שורק, ניסו להסביר באמצעותה מדוע אין פסול מוסרי או חוקי בהצעה הקונצנזואלית שהתגבשה עוד בתחילת המלחמה: מקלט בטוח מעבר לגבול לפליטי עזה. ארבל ושורק ציינו ש"קליטת פליטים מאזורי מלחמה היא נורמה מקובלת במערכת הבינלאומית, כולל במערכות האחרונות באוקראינה ובסוריה". הם כתבו שדווקא "סגירת הגבול על ידי מצרים וניצול הסבל של העזתים לקידום אינטרסים פוליטיים, מנוגדת לנורמות, לחוק הבינלאומי ולאינטרס ההומניטרי הבסיסי ביותר". בחוברת גם הוזכר סקר שנערך לפני המלחמה והעלה ששליש מתושבי עזה משתוקקים להגר ממנה.
לקראת סוף השבוע שעבר ביקשו מפיצי החוברת לצרף אותה גם לגיליונות "הארץ", כמובן תמורת תשלום (נכבד ביותר, ודאי בימים קשים אלה לעיתונות המודפסת). אחרי מו"מ קצר הודיעו מהארץ שהם מוותרים. המו"ל מתנגד. עקרונות חשובים לו יותר מכסף. יפה. אבל למדינת ישראל יש עקרונות אחרים, ואסור לה להצניע אותם רק מפני שבהארץ או בבית הלבן סבורים בטעות שגם טרנספר מרצון הוא מעשה תועבה. נכון, כרגע המצרים עדיין מסרבים בתוקף לשמש תחנת מעבר לפליטים, אבל הם כבר הקימו מתחם גדול בקרבת הגבול למקרה שהפליטים יגלשו אליהם בכל זאת, וגם העמדה האמריקנית עשויה להשתנות בהמשך, אולי אחרי הבחירות שם. הפתרון הכל־כך מתבקש הזה ליום שאחרי המלחמה, הכי הומניטרי נוכח החורבן הגמור בעזה, עשוי להניח בעתיד אפילו את דעתו של שאר העולם, בתנאי שממשלת ישראל תאזור עוז להציע אותו רשמית ולדבוק בו. טרנספר עזתי מרצון אינו פשע מלחמה, הוא תרומה עצומה לשלום.
