סוגיית גיוס חרדים שבה ועולה על סדר היום בכל תוקפה, ובצדק, סביב מלחמת חרבות ברזל וההבנה שמדינת ישראל תידרש מכאן ואילך לצבא גדול הרבה יותר. זה לא צודק ולא מוסרי שהנטל העודף הזה ימשיך להיות נישא רק על כתפי מי שנושא בו ממילא. עיסוק מיוחד בסוגיה מגיע מהציבור שלנו, ושוב בצדק רב, על רקע שיעורי הגיוס והמיצוי הגבוהים מאוד אצלנו לקרבי ולקצונה, ולמרבה הצער גם לבתי העלמין הצבאיים. בציונות הדתית השירות הצבאי הוא מצווה דתית וערך אידיאולוגי עליון, ובתי המדרש המפוארים שלנו מוכיחים לאורך שנים רבות שאפשר לשלב בין ספרא לסייפא לכתחילה ממש.
על הרקע הזה לא ברורה האצבע המאשימה שמופנית כלפיי וכלפי מפלגתי – מי שנושאת על שכמה לאורך השנים את תקצובם ופיתוחם של מוסדות החינוך והתורה הציוניים־דתיים שחרתו על דגלם את השילוב של תורה וצבא – כאילו אנחנו אשמים בכך או מסכימים לכך שהחרדים לא מתגייסים. גם בעיתון זה יש שהלינו על "הברית שכרת סמוטריץ' עם החרדים" ועל "הסכמתו להשתמטותם", ובכלל, על "התבטלותו בפני עולם התורה החרדי". כאילו הפטור לחרדים מגיוס התחיל לפני שנה, כשנכנסתי לראשונה לקואליציה עם המפלגות החרדיות כראש מפלגה. כאילו זו הקדנציה הראשונה שבה הציונות הדתית על גלגולי מפלגותיה יושבת באותה קואליציה עם החרדים. כאילו הממשלה הקודמת, שכיהנה יותר משנה בלי חרדי אחד, עשתה צעד אחד בדרך לגיוס חרדים.
באופן אבסורדי, דווקא מאזורים שבשנים האחרונות מרגישים לא נוח עם השייכות לציונות הדתית ומחפשים את ביתם הפוליטי במפלגות "כלליות" אחרות, מטיפים לי על חוסר בגאוות יחידה ציונית־דתית. אני, שייסדתי את איגוד הישיבות הגבוהות הציוניות ונלחם שנים על מקומו, צרכיו ותקציביו של עולם התורה הציוני מתוך גאווה גדולה בו ובתוצריו. אני, שמתעקש מול שותפיי החרדים על מינוי רב ראשי ציוני, ובעיקר, שנאבק שנים על קיומה של מפלגה ציונית־דתית שתישא בגאון את ערכי הציבור הנפלא הזה וצרכיו בלי להתבטל בפני איש – לא בפני העולם החרדי ולא בפני העולם החילוני.
אז כן, יש לי הערכה גדולה לציבור החרדי על המון דברים טובים שיש בו, אני חש אליו קרבה עמוקה ומשתף איתו פעולה בהמון נושאים שאנחנו מסכימים בהם. אני מאמין שאנחנו על סיפו של שינוי טקטוני בציבור החרדי, וממילא ביחסו לחברה הישראלית בכלל ולציונות הדתית בפרט. אני סבור ששיתוף פעולה בריא בינינו יכול להביא לתוצאות טובות, חלף כיפופי הידיים שאפיינו את היחסים בינינו עד כה, ואם להודות על האמת הסתיימו בדרך כלל ב"גם לי גם לך לא יהיה". אבל אני ממש לא עושה את זה ממקום של התבטלות, טשטוש מחלוקות וּויתור על עמדות. להפך; אולי דווקא בשל הביטחון המלא שלי בצדקת דרכה של הציונות הדתית אני מגיע אל הקשר הזה בעמדת נפש בטוחה וממש לא מאוימת. בדיוק כפי שאני מגיע לחיבורים הטובים עם רבים מאוד בציבור החילוני.
אמנות המצוי
היחס למדינת ישראל בכלל, ולשירות הצבאי בפרט, מצוי במחלוקת תורנית ואידיאולוגית נוקבת בינינו ובין הציבור החרדי. בציונות הדתית זכינו לגדול בתנועה מפוארת שמתבוננת נכון על תהליכי התקופה מתוך תורה, רואה בהם את יד ה' ופועלת עם א־ל המחזיר שכינתו לציון. זכינו במה שלא זכו החילונים מכאן והחרדים מכאן, וכהחלטה מודעת אנו משתפים פעולה עם שניהם לא מתוך התבטלות אלא מתוך הבנה שזו הדרך הנכונה.
פוליטיקה אינה בית מדרש של אמיתות מוחלטות, היא מגרש מעשי שבנוי על הסכמות ופשרות. הציונות הדתית היא ציבור קטן יחסית, שנדרש לבריתות פוליטיות כדי לקדם את מה שיקר וחשוב לו במדינת ישראל. אני מאמין שהברית הפוליטית שלנו עם המחנה הלאומי, הכולל את הליכוד והחרדים, היא הדבר הנכון לציונות הדתית ולמדינה. היא מבוססת על מכנה משותף ערכי רחב שמאפשר להצעיד את מדינת ישראל למקומות טובים, ומעניקה גיבוי פוליטי לדברים החשובים לנו. אנחנו כמובן לא מחרימים אף אחד ולא מתנגדים לממשלות רחבות יותר. עד כה זה לא קורה בגלל חרמות מהצד השני, הן על הליכוד ונתניהו והן עלינו.
וכמו בכל ברית פוליטית, יש בה פשרות ויש בה תן וקח הדדי. זה לא מושלם וזה דורש הרבה סבלנות והתמדה, אבל בסך הכול זה עובד ואנחנו מתקדמים בכל התחומים. בקדנציה הקודמת ראינו את האלטרנטיבה – ברית עם אויבי ישראל והשמאל הרדיקלי, שמתעב את הציונות הדתית, רחוק מריח יהדות ומתנכר לארץ ישראל.
ובכלל, פוליטיקה היא אמנות המצוי. פעמים רבות אני מקנא בעיתונאים ופובליציסטים שחיים בעולם אוטופי ויכולים לכתוב כל מה שהם רוצים ומרגישים, להציב כל דרישה ולמתוח כל ביקורת, בלי קשר לשאלת ההיתכנות המעשית. אם יש מישהו שיודע לגייס מחר את כל החרדים, שירים יד. אם יש מישהו שמאמין שגנץ לא ייתן לחרדים לאחר הבחירות הבאות פטור למאה שנה באיזה ישראבלוף חקיקתי, אם הם רק יסכימו לבגוד בנתניהו ולהקים איתו ממשלה – יש לי בית למכור לו על הירח. זה בדיוק מה שהוא הציע להם בעבר, וזו בדיוק הסיבה שהוא וחבריו לא קידמו חוק גיוס בממשלה הקודמת – כדי לא לסגור את הדלת על כניסתם של החרדים לממשלה. מי ש"קץ בשותפות עם החרדים" וחולם על "קואליציה ציונית" עם הליכוד וגנץ, עלול להתעורר לקואליציית גנץ־חרדים בלי הציונות הדתית ובלי גיוס חרדים.
וזה מסוכן מאוד. אנחנו בצומת קריטי לעתידה של מדינת ישראל. הטבח והמלחמה שפרצה בעקבותיו חייבים להיות רגע של התפכחות ושינוי לטובה, לאומית ויהודית. אבל הם גם עלולים חלילה להפוך לאסון לאומי גדול הרבה יותר של כניעה ונסיגות, אובדן האמונה בצדקת הדרך ויצירת סכנה קיומית למדינת ישראל. כוחות אדירים בארץ ובעולם מנסים לדחוף אותנו לתהום הזו. זהו צומת חברתי וערכי, אבל בדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה הוא יוכרע במגרש הפוליטי, בהתנהלות חכמה ובבריתות נכונות. התבוננות על המפה הפוליטית הנוכחית רק דרך הפריזמה של הדרישה לשותפות הציבור החרדי בנטל הביטחוני, עם כל חשיבותו, תהיה טעות קשה מאוד.
זה כמובן לא אפס או אחת. בשונה ממי שנזכרו פתאום בצורך בגיוס חרדים, אני עובד בזה כבר שנה; לא חיכיתי למלחמה. אמנם בשקט ובמטרה להצליח ולא בתרועות חצוצרה ובמאבקים מיוחצנים, שהיו מביאים לי אולי מחיאות כפיים ועוד כמה מנדטים בסקרים, אבל משיגים את התוצאה ההפוכה. בשנה האחרונה עשיתי כשר אוצר לא מעט צעדים כדי לקדם שילוב חרדים בצבא ובשוק התעסוקה. אמרתי שוב ושוב שדווקא קואליציה כזו עם החרדים יכולה וצריכה להיות הזדמנות לעשות את זה יחד. בשיח (כן, לא רק עם "אחים לנשק" צריך לנהל שיח), מתוך אמון וכבוד הדדי. בהשקעה של מאות מיליונים, בסבלנות, בתיאום מאחורי הקלעים, מתוך רצון להיות חכם ולהצליח ולא מתוך העמדה הכי צודקת בעולם אבל חסרת סיכוי ממשי. נתוני הלמ"ס מלפני שלושה שבועות מלמדים על גידול חד בהשתתפות של גברים חרדים בשוק התעסוקה, מגמה שאם תימשך תבשר את בואו של השינוי הדרוש. אני מאמין ופועל שכך יהיה גם ביחס לשירות בצה"ל.
אני משתדל להציב בפני הציבור החרדי את התביעה לשותפות ממקום עמוק בלב, כתביעה מוסרית, תורנית, יהודית ולאומית, ולא כמקום להתנגח בו, וככזו אני מאמין שהיא תתקבל ותועיל הרבה יותר מקיתונות של אש וביקורת, צודקות ככל שיהיו.
