השם דיוויד באדיל כנראה לא אומר לכם הרבה. באנגליה, לעומת זאת, שמו מוכר כמעט בכל בית בתור קומיקאי מצליח כבר כמה עשורים, מחבר ספרי ילדים וספרי עיון, ואפילו כמי שכתב את מילות ההמנון הבלתי רשמי של נבחרת אנגליה בכדורגל, שמלווה אותה מאמצע שנות התשעים בכל טורניר שהיא משתתפת בו.
באדיל הוא יהודי, אלא שלא כמו יהודים בריטים מפורסמים אחרים שמצניעים עובדה זו – או לפחות לא מציבים אותה בחזית עשייתם – הוא דווקא עושה ממנה קריירה. הוא מדבר על יהדותו בכל הזדמנות, גאה בה ומתפלמס איתה, ושורת הביוגרפיה שלו באפליקציית X מכילה מילה אחת בלבד: יהודי.
אחרי שסיפרנו את כל זה, נשאלת השאלה כיצד ספרו "לא סופרים את היהודים", שראה אור באנגליה ב־2021, ועוסק באנטישמיות החדשה שבאה לידי ביטוי מהצד השמאלי־פרוגרסיבי של המפה – רואה אור בעברית רק עכשיו. במבוא למהדורה העברית באדיל מנסה לענות על כך שעד אירועי טבח 7 באוקטובר, מדינת ישראל הייתה מבחינתו בעיקר עול. בספר עצמו הוא מנסח את עמדתו לגבי ישראל, שסביר להניח שהקורא הישראלי פחות יאהב: "היא לא מעניינת אותי יותר מכל מדינה אחרת, ולהניח שאכפת לי יותר, זה גזעני". אלא שאירועי הסתיו האחרון גרמו לו לחשב מחדש את מסלול ההתנגשות הקבוע שהיה לו מול מדינת היהודים.
צריך להבין: באדיל ממקם את עצמו בשמאל, מגדיר את עצמו אתאיסט ויש לו הרבה תלונות (יהודי מאוד מצידו) על התנהלותנו כאן. אבל כמו יהודים רבים בעולם, הטבח שביצעו מחבלי חמאס בעוטף עזה חייב אותו להבין משהו חדש וזה עיקרו: גם בישראל, שבה יהודים הם הרוב, אסור לשכוח לרגע שמנקודת מבט גלובלית אנחנו מיעוט.
לי יש תשובה נוספת, שבאדיל לא נוגע בה, והיא עצם היותו אנגלי. הידע והקשב שלנו כישראלים לאנטישמיות בתפוצות, אם הם בכלל קיימים, קשורים באופן כמעט מוחלט לנעשה בארצות הברית. אנטישמיות באירופה, כנראה עקב מספר היהודים הנמוך שם באופן יחסי לאמריקה, נתפסת אצלנו כמשהו ששייך לאמצע המאה הקודמת, וגם אם הוא קיים היום זה בטח בגלל המהגרים המוסלמים. זו אומנם סיבה צדדית לחשיבות הספר, אבל הוא מביא את קולם של יהודי אירופה, בעיקר אנגליה, בכל הנוגע לאנטישמיות החדשה שהם חווים ולא ממוסלמים, אלא מגורמים רבי השפעה במסדרונות השלטון, באליטה התרבותית והחברתית ובמגרשי הספורט.
אבל הסיבה העיקרית לחשיבותו של הספר היא היכולת של באדיל לשרטט באופן בהיר ומעמיק ועם זאת קליל ונינוח את מה שעומד בבסיסה של האנטישמיות שהולכת ופושה בשמאל הפרוגרסיבי במערב. באדיל מפרק ומרכיב מחדש את היכולת של קבוצה שחורתת על דגלה התנגדות לגזענות להוציא מתוך מה שהוא מכנה "המעגל הקדוש" רק את היהודים, ולהתייחס אליהם באופן סטריאוטיפי ומכליל, שהוא גזעני לגמרי, וכך הוא מעמיד מראה מכוערת מול אותם אנשים שרוממות השוויון וההכלה בפיהם – עד שהערכים הללו מגיעים ליהודים. כפי שבאדיל טוען מספר פעמים בספר, הוא אינו עוסק באנטישמיות ישירה ופעילה – שנתפסת יותר ככזאת המתרחשת בשולי הימין – אלא באנטישמיות עקיפה ומתוחכמת של היעדר. מי שרוצה להבין את הלך הרוח בשמאל המערבי דהיום, כדאי שיקרא אותו.
