הקלפיות ננעלו, הקולות נספרו ואני חשבתי לתומי שסיימנו עם מסרוני הספאם לזמן הקרוב. אבל אתמול בערב קיבלתי מסרון, חתום בידי TKUMA2024, וכשקראתי אותו נהיה לי מר ועצוב.
וזו לשון המסרון: "מול מי שמנסים להחזיר את ישראל לפילוג. מול מי שצובעים את איילון בהסתה ו"אתה אשם" ומנסים שוב להפיל את ממשלת הימין בזמן מלחמה – אנחנו צריכים אתכם כדי להעלות קמפיין שתומך בממשלה עד הניצחון! ביחד ננצח!" ואז היה קישור עבור תרומה, וקישור נוסף ל"הסר".
הדי-אן-איי של גיוס קהל
אני לא מכיר את ארגון "תקומה 2024" (גם גוגל לא עזר לי), ואני בוודאי תומך ברעיון של ניצחון במלחמה, ובפרט בסיסמה הקלישאתית שכבר מופיעה בכל מקום, החל משלטי חוצות דרך פרסומות בטלוויזיה ועד חבילת טישו – ביחד ננצח. אבל הסתירה הפנימית הבוטה וחסרת המודעות שבמסרון, זיקקה את צורת התעמולה הנפוצה כל כך במחוזותינו, שהלכה והתגברה בכמה שנים של מערכות בחירות, עלתה על סטרואידים בתקופת הרפורמה המשפטית, ומסתבר שגם המלחמה לא הצליחה להכחיד.
הרי מה היה חסר לנו במסרון אם הוא היה מתחיל בשליש האחרון: "אנחנו צריכים אתכם כדי להעלות קמפיין שתומך בממשלה עד הניצחון! ביחד ננצח"? כל האינפורמציה הדרושה נמצאת כאן: אנחנו בעד הממשלה, אנחנו בעד ניצחון, הנה קישור לתרומה (וקישור להסרת המספר שלך מרשימת התפוצה, כמובן). בשביל מה מסרון קצר, שפותח שגנותו של הפילוג וחותם בשבח ה"ביחד", צריך להזכיר גם את "הם", הרעים, אלה שמנסים להחזיר את ישראל לפילוג, שצובעים את איילון בהסתה?
התשובה העצובה היא שכבני אדם, מטרות שליליות מפעילות אותנו יותר ממטרות חיוביות. קל לאחד אנשים או להוציא אותם לפעולה נגד אויב מוסכם – וקשה הרבה יותר להפעיל אותם למען מטרה משותפת. וכך יושב לו קמפיינר ואומר: איך אני אגייס אנשים? דברים כמו אחדות, מפגן תמיכה או ניצחון במלחמה לא מביאים מספיק קהל. אני אגבש אותם נגד מישהו. ומיהו האויב המשותף, זה שאמור להפעיל אותנו רגשית? האם זה "כנגד החמאס", "כנגד חוטפי הילדים", אפילו "כנגד האנטישמיות המתגברת והלחצים הבינלאומיים"? לא. כנגד תולי השלטים באיילון. כי אויב חיצוני שמבקש להרוג אותך זה נחמד, אבל שום דבר לא מעצבן כמו המחנה הפוליטי היריב, שחולק איתך מדינה, זהות ומורשת, אבל חולק עליך לגבי האופן שבו צריך להוביל את ההווה.
והאמת הזו עומדת מאחורי חלק ניכר מהמאבקים שניטשו פה בשנים האחרונות. כמה כסף ואנרגיות השקיעו פה מובילי דעת קהל – בפוליטיקה, בתקשורת ובמשרדי הפרסום – כדי לסכסך אותנו אחד עם השני, בידיעה שהדרך הכי קלה לגבש אותנו כמחנה פוליטי היא למכור לנו שהמחנה השני שונא אותנו, מנסה להזיק לנו ושולט בכל מוקדי הכוח?
וחשוב מזה – האם נצליח להשתחרר מזה? אם איש מכירות מתקשר ומסביר לנו בשלל סופרלטיבים שהביטוח או המכשיר החשמלי או תוסף המזון או חבילת הגלישה שלו הם הדבר הכי מתאים בשבילנו – אנחנו יודעים היטב שזה לא בהכרח נכון, ובעיקר שטובתנו לא עומדת לנגד עיניו, אלא טובת המוצר שהוא מנסה למכור. האם נצליח להסתכל ככה גם על דיבורי ה"מול אלה שמנסים ל…" מכל הצדדים?
מפלטו המעודכן של הנבל
ואולי יש עוד דרך להסתכל על המסרון הזה. חבר אמר לי לאחרונה: "פעם אמרו שהפטריוטיות היא מפלטו של הנבל. היום 'די לפלגנות' הוא מפלטו של הנבל".
אנחנו בתקופה שבה כל גוף מנסה להסביר שדרכו היא דרך האחדות, ותמיד מדבר נגד הפלגנות. יכול להיות ששולחי המסרון אכן לא מתעניינים בכלל באחדות ולא אכפת להם בכלל מהסתה. הם רוצים לתמוך בממשלה – שזו כמובן זכותם – ומשתמשים בקלף ה"ביחד" רק בגלל שהוא פופולרי. אם זה המצב, אפשר אפילו להתעודד – הנה, אפילו הקמפיינרים הציניים מבינים שהעם רוצה אחדות, וזה צבע המאכל שבעזרתו כדאי לצבוע כל דבר. עכשיו נשאר לנו רק להתייחס לאנשי המכירות בזהירות הראויה, ולזכור שצבע מאכל הוא לא בהכרח בריא.
