לו הייתי חייב לבחור צד במחלוקת שקמה בעקבות סרטון התעמולה של ארגון "חותם", הייתי בוחר את הצד האמוני. הוא קרוב לליבי יותר מהצד הליברלי. אבל אני לא רוצה לבחור צד. לבחור צד אחד בלבד במקרה הזה, ולשלול לחלוטין את האחר, נראה לי כאסון. לא רק אסון לציונות הדתית, שאינה חשובה בעיניי כשלעצמה, אלא לעם ישראל ולתהליך התחייה. כי הציונות הדתית בעיניי איננה סתם עוד מגזר. בזעיר אנפין היא תבנית דמותו של עם ישראל בדור הבא, או לפחות הכוח המוביל אותו.
חזרתי בתשובה לפני קרוב לארבעים שנה היא החוויה המכוננת של חיי. אני עדיין רואה בעצמי קודם כול בעל תשובה, ואף שהיום אני חלק מן הציונות הדתית, אני עדיין מסתכל עליה גם מבחוץ, וזוכר כיצד ראיתי אותה כחילוני באותם ימים. לדעתי כך מסתכל עליה היום גם חלק גדול מהציבור הישראלי.
מהמבט ההוא, מבחוץ, הציונות הדתית כולה, על כל אגפיה, נראית כסינתזה מלאה של כל היסודות החיוביים של עם ישראל בדורות התחייה. יש בה גם תורה וגם מדע ודעת; גם מסורת וגם קדמה; יש בה ציונות, אהבת הארץ, אהבת המדינה, אהבת האדם, אחריות לאומית, ממלכתיות, התיישבות, שירות צבאי, עבודה ודרך ארץ. יתר על כן, רוח האידאליזם הישראלי, שרק לפני שניים־שלושה דורות התגלתה בחלוצים ובלוחמי המחתרות אך הסתלקה, שבה ומתגלית היום בכיפות הסרוגות.
לחלק לא קטן מהציבור הישראלי, הציונות הדתית היא מופת של אידאליזם ישראלי ומקור השראה, חזון ותקווה לעתיד. הנשמה של המדינה. לכן אחדות המחנה שלנו חשובה כל כך. לא במקרה יש כוחות בחברה הישראלית שרואים בציונות הדתית את הסכנה הגדולה ביותר להם ומנסים כבר שנות דור לפצלה, להחלישה ולעשות לה רצח אופי.
האפשרות לדבר על "הציונות הדתית" כגוף אחד, למרות המחלוקות הפנימיות, היא בזכות זאת שכל אגפיה מחויבים לתורת ישראל. נכון אמנם שיש מחלוקת לגבי השאלה מה כלול בתורת ישראל, מה פרשנותה העכשווית, מהו מנעד ומגוון הדעות והמעשים שהיא יכול לשאת ולסבול, היכן עובר הגבול בינה לבין מה שמעבר לה, ועוד, אבל גם הליברלים, לפחות אלה שחשים שהם חלק מהציונות הדתית, רואים בעצמם מחויבים לתורת ישראל. הקריטריון המשותף הזה נותן גבולות למחלוקות ודרך להכריע ביניהן.
אבל זו לא רק תורת ישראל שמעמידה בסיס משותף, אלא גם רוחו של הרב קוק. אמנם המחויבות לרב קוק במחנה אינה תמיד חד־ערכית. יש כאלה שיש להם דגש נוסף, ולפעמים עיקרי, בחסידות כזו או אחרת, ברב סולובייצ'יק או ברבנים והוגים אחרים, אבל בכל זאת, את כל אגפיה של הציונות הדתית מאפיין קשר כזה או אחר לרוחו של הרב קוק ולחזונו. כאשר יש בסיס משותף, אזי למרות מגוון הדעות יש בסיס לאחדות.
המחלוקות הפנימיות בציונות הדתית חשובות וחיוניות – הן המפתח להתפתחות ולדינמיקה. חובה לחלוק אותן. אבל בעוד במישור אחד ברוב מחלוקות הפנימיות נטייתי היא לצד מסוים ויש לי בהן עמדה ברורה שאני אוחז בה בתוקף, במישור אחר, מקיף יותר, עמוק יותר, חשובה בעיניי יותר אחדות המחנה – וקודם כול ובעיקר בגלל תפקידנו ההיסטורי.
הציונות הדתית ממלאת בתחייה הישראלית כבר היום, ועתידה למלא ביתר שאת בעשורים הבאים, את התפקיד שמילאה בעבר ההתיישבות העובדת. דווקא משום שההתיישבות העובדת הייתה תנועה אידאולוגית, היא הייתה מלאה ויכוחים, מחלוקות ופילוגים. אין טבעי מזה. בכל זאת, במבט היסטורי אנחנו רואים היום את התנועה החשובה ההיא כתנועה אחת – ההתיישבות העובדת.
כך גם באשר לנו. תנועה אחת אנחנו, והתנועה הזאת, הדינמיקה הזאת, נוצרת בזכות המחלוקות בינינו. הן גם מקור החיות והחיוניות שלנו וגם עדות ואישור על קיומן. לכן חובה עלינו להתווכח בינינו ולחלוק את המחלוקות הללו, ויחד עם זאת, למען עם ישראל, לא לתת להן לפלג אותנו ולפוצץ אותנו מבפנים.
