חלק מהפרשנים מגדירים את תקופת המלחמה הזו כדשדוש. צה״ל לא פועל באותה עצמה כפי שפעל בחודשים האחרונים, גם סדר הכוחות הידלדל באופן משמעותי , כך שכרגע הכוח שנמצא בתוך הרצועה הוא הקטן ביותר מאז החל צה״ל בתמרון הקרקעי. מנגד, אתמול בלילה צה"ל ביצע תקיפה משמעותית בעזה, שכוללת יותר מ-100 מטרות בפרק זמן קצר מאוד, ובעוצמה שהרגישו אותה קודם כל בעוטף עזה – שם העידו על לילה עצים ברצועה.
אז איפה נמצאת "האמת"? התשובה היא אי שם באמצע. זה נכון שהחלק הזה של המלחמה לא מבוסס על תמרונים קרקעיים, ולאחר שצה״ל די סיים את חאן יונס נשארו לו מחנות דיר אל בלאח, עוד קצת עבודה בנוסיראה וכמובן היעד הבא – רפיח. באשר ליעד האחרון אין ספק שעסקת חטופים שעל הפרק מעכבת את הפעולה ברפיח כהחלטה מדינית וצבאית. בימים הקרובים נדע לאין פנינו מועדות, מתוך הבנה שחמאס לא באמת רוצה עסקה, ובטח לא יחיא סינוואר שלא מוכן לשום עסקה שלא כוללת את עצירת המלחמה.
בישראל ישנו קונצנזוס כמעט מוחלט בנושא – לא תהיה עסקה שכוללת עצירה של המלחמה. בעצם, למעט השר גדי איזנקוט שהתבטא בנושא בעבר ואמר כי צריך לבצע עסקה בכל מחיר כולל עצירת המלחמה, שאר חברי הקבינט והשרים עומדים על כך שהמלחמה לא תיעצר. כולם אגב גם תמימי דעים שברפיח אנחנו חייבים לתמרן. מה שאנחנו רואים בפועל בשטח זו השמדת תשתיות שצה״ל תפס בדרך להשמדת הכח הצבאי בחאן יונס, והשאיר מאחור בין היתר להשמדה באמצעות ארטילריה ותקיפות חיל האוויר.
לצד זה, חזרנו לזירות המטענים. אירוע קשה שמניב לנו לא מעט נפגעים במשך כמה תקריות ברציפות. זה דומה מאוד למה שראינו בלחימה בסג׳עיה – מה שמאפיין את תפיסת הקרב של חמאס הוא שכל כח שמאבד קשר עם הפיקוד בארגון הטרור, מחבר את האמל״ח שלו והופך את הבתים והפירים למלכודות מוות במטרה להביא למספרי נפגעים גדול. בסג׳עיה צה״ל הצליח להתגבר על זירות המטענים, ולהבנתי זה מה שמנסים כרגע בצבא להכשיר אליו את הכח בשטח כך שיוכל להתמודד עם הזירות הללו. זה אירוע מורכב שצריך לפעול בו לאט ובחכמה, ולקחת בחשבון שכל מטר באזור הזה ממולכד ויכול להפוך ברגע מלכודת מוות.
ישראל נמצאת בצומת דרכים דרמטי בו היא צריכה לקבל את החלטה לאן פנינו. עד כמה אפשר למתוח משא ומתן ריק מתוכן בו אפשר לדבר ואף להסכים על מירב הסעיפים אבל אי אפשר בשום אופן להסכם לסעיף שהוא השורה התחתונה. ואם סינואר איתן בדעתו למות במנהרות אז למה ישראל ממשיכה לאפשר לחמאס להטל בנו.
הטעות הגדולה ביותר שישראל יכולה לעשות בשלב הזה היא לקנות את הבלוף של העסקה ולהתקרב לתחילת הרמדאן, ואז להיכנע ללחץ בינלאומי שידחה את התמרון ברפיח עד אחרי הרמדאן. כאן ניתן להניח באופן כמעט ברור שביום שאחרי הרמדאן, סינוואר יניע מחדש עוד פיק עסקה וכך אנו עלולים למצוא עצמנו בפתחו של פרק ארוך יותר משישה שבועות ללא לחימה – בלי אף תמורה.
