לנוכח המלחמה והדיון המחודש בחוק הגיוס, השיח על השירות הצבאי תפס לאחרונה תשומת לב רבה. הנושא ראוי מאין כמותו, אך אליה וקוץ בה, הדיון הציבורי נוטה להתעלם מכמה אמיתות יסודיות, ולכן הוא הופך למעין מאבק פוליטי, שבו כל צד מושך את השמיכה לכיוונו, ובתווך צה"ל מתנוון ויכולותיו לנהל מלחמה מצטמצמות.
בפרט חדרו לשיח הביטחוני אינטרסים וערכים מגזריים, שגורמים לכך שבמקום לחשוב באופן ביטחוני לאומי, קרי, מה הופך את צה"ל לצבא הטוב ביותר שביכולתו להיות, מוסיפים לדיון שלל גורמים ומרכיבים אחרים. וכך יש לנו מצד אחד רבים שמתגייסים לשירות, כולל קרבי, בלי הנחות, תנאים, דרישות להתחשבות והצגת ערכים שאינם חלק מהגנת המדינה, העם והארץ, ומצד שני אוסף מסלולים מיוחדים של שירות מופחת ומיוחד.
נפתח בחשבון הכללי ביותר. ברמה הלאומית, שירות החובה בא על חשבון הכלכלה. הוא דוחה בשנים את ההכשרות המקצועיות ואת ההצטרפות לשוק העבודה. בכך הוא פוגע בתוצר הלאומי, בהכנסות המדינה ממיסים, ובאיכות החיים הכללית. לכן האינטרס הכלכלי של כל מדינה הוא לצמצם את השירות הצבאי.
הבעיה של ישראל היא שהשירות כבר צומצם יותר מדי, כפי שהוכיחה המלחמה בעזה ובצפון, והצד הביטחוני של המשוואה נפגע באופן משמעותי. כרגיל, קבלת ההחלטות הזו נעשתה בחובבנות רבה, שיסודה בכך שצורכי השירות לא חושבו בהתאם לאיומים הביטחוניים הריאליים, אלא הערכת האיומים הביטחוניים היא תוצאת קונספציות פסאודו־צבאיות, אינטרסים פוליטיים, ופוסט־מודרניזם של משחקים מלאכותיים בהגדרות. כשהמציאות היא רק אופציה, הכול פתוח למו"מ. כך קוצר משך השירות לבנים ב־2015, במטרה לקצר שוב ב־2020, ואז בוטל הקיצור ב־2021, וכעת מוארך שוב. את המחיר אגב שילמו החיילות, ששירותן הוארך מסיבות עלומות.
הציבור הדתי־לאומי מסור, ציוני ותורם, ועל כך קרנו וגאוותו. למה לו לחקות את המודל והסגנון החרדי, גם אם באופן חלקי?
מכאן נעבור לאוכלוסיות המתגייסות. צה"ל שואף מזמן להיות "צבא קטן וחכם" והוא עבר למודל "מקצועי" יותר. צה"ל לא מאמין באפשרות שתהיה מלחמה, ולכן משליך יהבו על יחידות מיוחדות, יכולות טכנולוגיות, מודיעין, סייבר וכיוצא באלו. כתוצאה מכך נפתחו למתגייסים המתמיינים (המכונים "מלש"בים") מסלולים ארוכים ומיוחדים שאינם לתפקידי לחימה.
בעקבות זאת ניכר שינוי בדפוסי הגיוס של הציבור החילוני, במגמה שהשתלבה היטב עם הזלזול של צמרת צה"ל בצבא היבשה. המסלולים היוקרתיים, במיוחד אלו שיש להם דיווידנד אחרי השירות, קורצים לרבים. קרבי אאוט, תפקידים "מקצועיים" אין. אגב, חלק מהיחידות הללו הן הומוגניות מדי מבחינות רבות, בשל אפליה במיון על בסיס "חבר מביא חבר". את נזק ההומוגניות חווינו בזמן הרפורמה המשפטית, כשחלקן הידרדרו בתפוקות וכשירות. גם אם הוא לא מודה בכך, צה"ל מודע לבעיה.
לעיתים נשמעת גם טענה על השתמטות אידיאולוגית כללית שצומחת בממדיה בציבור החילוני. אם הדבר נכון מדובר בכישלון חמור שדורש התייחסות משמעותית, אבל מכיוון שרוב העלייה באי־שירות נובע ממסלול "תורתו אומנותו", בהיעדר הנתונים הגולמיים קשה לדעת מה האמת.
כעת אנו מגיעים לציבורים הדתיים, שנהנים ממסלולים ייחודיים שנוצרו בעסקנות פוליטית. נתחיל בשירות הלאומי. דתיות פטורות מגיוס באופן כללי, אבל חלקן רוצות לשרת, ולכך נועד המסלול. הבעיה היא שהוא איננו נפרד ממערכת הביטחון. כך נוצר בשירות הביטחוני מסלול רגיל לחיילות לא דתיות, ומסלול מיוחד לדתיות, שגם יכולות לשרת פחות, וגם, מסיבות שונות ומשונות, זוכות לקבל תפקידים מיוחדים, שמגיעים לא פעם עם תנאים משופרים.
לא נכבס מילים: מדובר באפליה לרעה של חיילות לא דתיות. זו תופעה מזיקה ולא לאומית. אין שום הצדקה להבדיל בין חיילות לבנות שירות לאומי, במיוחד כשמגלים שחלק מהתפקידים של האחרונות לא באמת כוללים תנאים דתיים מיוחדים. לפיכך הפתרון צריך להיות שכולן יתגייסו במסלול רגיל ושוויוני במערכת הביטחון, והשירות הלאומי, למי שתרצה, ייעשה מחוץ לה. כמובן, הפתרון ההוגן מבחינה לאומית מאתגר מבחינה פוליטית ומגזרית; אף אחד לא מוותר על פריבילגיות בקלות.
מסלול ההסדר לבנים מציג בעיה אחרת. ההצדקה העקרונית לפריבילגיית קיצור השירות הצבאי שבני המסלול נהנים ממנה די זהה להצדקה החרדית, ומתחלקת לשניים: האחת, צרכים אמוניים, והשנייה, כי הם יכולים (פוליטית).
ההסדר הוא נקודה רגישה בציבור הדתי־לאומי. הרגישות מובנת. בניגוד לחרדים, מדובר בציבור ציוני מובהק שתורם לביטחון במסירות רבה, והנה הוא צריך לפתע להצדיק פריבילגיה ותת־תרומה. וצריך לומר עוד משהו: רבים ממי שעשו הסדר מצטערים בדיעבד, ולא חשים בנוח עם שירותם. לכן הטענה כאן היא חלילה לא לבני ההסדר, אלא למסלול עצמו, להסללה אליו ולהצדקה הציבורית שלו.
כדאי לפתוח את הדיון בהצגת כמה אמיתות על ההסדר, ונאמר מראש: הן אינן נעימות, ולכן מחפשים לא פעם דרכים להתעלם מהן או לתרץ נגדן, אבל למעשה הן מובנות מאליהן. ראשית, חיילי ההסדר לא נוטלים חלק משמעותי ממשימות הסדיר, שהן רוב השירות הקרבי. ההסדר משאיר את המטלות הללו, שחלקן משימות בט"ש קשות, מסוכנות, שוחקות ומייגעות, לחיילים הרגילים, שצריכים לעבוד קשה יותר. שנית, חיילי ההסדר הם חיילים פחות טובים. זו לא בעיה מהותית. הם היו יכולים להיות טובים כמו כל אחד אחר. אבל לאופי ומשך השירות, כמו גם לניסיון, יש השפעה משמעותית על האיכות בצד המקצועי.
נקודה נוספת, חשובה לא פחות, היא שכמו בכל מוסד, גם איכות הצבא תלויה בהתאמת התפקידים השונים לאנשים הנכונים, קרי, מיצוי כוח האדם. זאת הסיבה החשובה ביותר לגיוס החובה. רבים מהמתגייסים אינם באיכות גבוהה לענייני צבא, אבל מכיוון שצה"ל צריך את הטובים ביותר בכל התפקידים, ישראל מגייסת (בתיאוריה) את כולם.
שירות ההסדר פוגע במיצוי כוח האדם. יש הרבה מאוד חיילים איכותיים שהיו יכולים וצריכים להיות ביחידות מיוחדות, מפקדים וקצינים ולאייש תפקידי מפתח ביחידות נוספות, אבל ההסדר מותיר חלק משמעותי מהפוטנציאל הזה לא ממומש. זה רע לצבא, ולדעתי גם לחלק מחיילי ההסדר.
בשל הרגישות הגבוהה לעניין במגזר הדתי־לאומי, אולי כדאי להשיב כעת לכמה טענות נגד שעולות כשדנים בהסדר. נתחיל ברווחת מכולן: בני ההסדר לוחמים, ועושים מילואים, וחלקם אף נופל במלחמה. כל אלו אכן נקודות שמעידות על ציונות והקרבה וראויות לכל הערכה – אבל ודאי שהן אינן מצדיקות את הפריבילגיה של ההסדר. מדוע? הסיבה פשוטה: מפני שזה מה שעושים כל הלוחמים, ואין סיבה שרק חלקם יזכו לתנאים מיוחדים של שירות מקוצר ועול מופחת.
טענה מקובלת נוספת ביחס להסדר קובעת ש"רוב השירות הוא ממילא מילואים", ומטרתה להמעיט בערך קיצור הסדיר. ובכן, גם בהתעלם מכל שאר ההיבטים, בסך הכול, המשך המקוצר של ההסדר – אותה שנה וחצי ויותר שבה החיילים אינם בצבא – שקול בערך לשירות מילואים ממוצע נטו של חייל קרבי. דהיינו, מדובר במשך חיים שלמים של מילואים. ושוב, כל הקרביים עושים את אותם מילואים. הטענה לא מחזיקה מים.
ניסיון הצדקה אחר נשען על התרומה הכללית של הציבור הדתי־לאומי לביטחון, שהיא בוודאי ראויה לכל שבח. אבל האם התרומה של האחד מצדיקה פריבילגיה לאחר? בשום פנים ואופן לא. שירות צבאי, כמו בחינות הבגרות או תשלומי מיסים, הוא עניין אישי, לא קהילתי או מגזרי. סגנון החשיבה המגזרי בביטחון מגיע ישירות מהחרדים, והוא מזיק ביותר. האם שירות־היתר, נניח, של הקיבוצים החילוניים, שחרר חילונים אחרים משירות מלא? חלילה מלחשוב כך.
בנוסף, יש פה ממש היפוך יוצרות. במקום להשתמש במשרתים שירות מלא כדוגמה אידיאלית, משתמשים בהם לקיצור שירות של אחרים. ואומנם, לפעמים גם מבטלים את חשיבות ההסדר בטענה שרבים עוזבים את המסלול תוך כדי השירות. ובכן, קשה להצדיק קיומו של מסלול בכך שמתגאים באלה שעוזבים אותו.
לסיום, ישנה הנקודה שבה פתחנו, בדבר הצורך האמוני־זהותי במסלול. בעניין הזה קרובה לליבי מכינת עלי, בהנהגת הרב סדן וחבריו. מצד אחד הם מציגים אמוניות בלי פשרות, ומצד שני שירות בלי הנחות. מכינת עלי מגיעה למיצוי מעולה ממש בשירות הצבאי, ומוכיחה שהאמונה והשירות יכולים ללכת יד ביד בהצטיינות יתרה.
נשאר, אם כן, בעיקר הטיעון הפוליטי – לוקחים, כי אפשר לקחת. אחרת אתה פראייר. ההיגיון מוכר, ושמעתי אותו בשיחות פרטיות גם מפוליטיקאים בכירים בציונות הדתית. לטעמי, בענייני השירות הצבאי, דווקא ה"פראיירים" הם גדולי המעלה. מעולם לא הבנתי בשביל מה המגזר הדתי־לאומי צריך את המסלולים הפריבילגיים, שמגיעים בהכרח עם שפע הצטדקויות ורגישויות והתחמקויות שרק מעיבות על תרומתו הגדולה.
הציבור הדתי־לאומי מסור, ציוני ותורם, ועל כך קרנו וגאוותו. למה לו לחקות את המודל והסגנון החרדי, גם אם באופן חלקי? מצד שני, נבחרי הציבור הבכירים של הציבור הזה בעצמם לא שירתו שירות משמעותי (סמוטריץ', רוטמן, בן־גביר), ולכן ייתכן שהתחולל בינתיים שינוי מסוים בתפיסות הציבור עצמו, ובעצם אני הלא־מעודכן.
הגענו לפטור המלא לחרדים, שמספר הלא מתגייסים מקרבם, בהתאם לגידול הדמוגרפי, הולך ועולה. במשך שנים הצבא ועסקנים שונים האכילו אותנו בכזבים על עלייה משמעותית בגיוס חרדים. בפועל המספרים קטנים, וסוגיית גיוס החרדים היא הבעייתית ביותר בסדרי גודל, ושוב הופכת בימים אלה למוקש לאומי, פוליטי וחברתי.
עוד אמת לא פשוטה נכונה לנו: אורח החיים החרדי מונע לרוב מבניו התאמה לשירות משמעותי כלשהו, קרבי, טכנולוגי או מודיעיני. בנוסף, רובם הגדול חסר מוטיבציה לשרת, ואם זה לא מספיק, השירות שלהם גם יקר כלכלית, משום שהם מתחתנים והופכים להורים בגיל צעיר מאוד.
לכן, בניגוד לחיילי ההסדר, שהצבא היה שמח לגייס במסלולים רגילים, במקרה החרדי הצבא לא שש לגיוס. במקרה הטוב, וזה ניסיון ההצדקה העיקרי לגיוסם, החרדים יכולים לשחרר אחרים לשרת בתפקידים משמעותיים יותר. אבל המספרים הללו די זניחים; אין שפע חיילים שרק מחכים שיגייסו חרדים כדי שיהפכו אותם ללוחמים ומפקדים.
קשה למצוא לאתגר הזה פתרון טוב או קל. הדבר העיקרי שאפשר לעשות, והוא עקיף וארוך טווח, הוא להפסיק לסבסד, באופן ישיר ועקיף, את המגזר ואורח החיים החרדי, כולל הלימודים בישיבה. כך החרדים לפחות ייכנסו לשוק העבודה, ויפצו בתרומה לכלכלה על היעדר השירות הצבאי שלהם. אפשר לקוות שבמשך הזמן ההשתלבות ואובדן התמריצים להשתמט יובילו יותר חרדים להתגייס.
ישנם עוד כמה מסלולים קטנים מבחינה מספרית, שאינם חשובים בהקשר המגמות הגדולות והמדאיגות הללו. השורה התחתונה היא שאחרי שנות הזנחה, צה"ל היום בנוי מצבא לוחם קטן, עם כוח מילואים יחסית דל. המסלולים השונים הללו הזיקו לנו צבאית וביטחונית, ויוצרים מתחים חברתיים ופוליטיים מחוץ לצבא.
הגיע הזמן להכיר בכך ש"שוויון בנטל" הוא סיסמה ריקה. אין שוויון כזה, מפני שיש תפקידים, אנשים וצרכים שונים, והמגוון הזה יוצר היררכיה טבעית והכרחית בכל מוסד. מערכת התמריצים צריכה לשקף את ההיררכיה הזו. בהקשר הצבאי המשוואה צריכה להיות שמי שמסתכן יותר, משרת יותר, מקריב יותר – ראוי יותר להערכה ותמריצים. המסלולים הפריבילגיים מערערים על המשוואה הזו ומתמרצים שירות מופחת.
מדובר בכשל לאומי, משום שהמשוואה הזו עדינה ודורשת תחזוקה והקפדה. הפרתה לצרכים פוליטיים ואינטרסים מגזריים היא שגיאה חמורה. המפתח הערכי האמיתי צריך להקנות למשרתים בתפקידים הקשים והמושקעים ביותר מוטיבציה, גאווה ותחושת שליחות. במקום להתפלפל בהגנה על פריבילגיות שונות ומשונות, ולתרץ מדוע הן לא פחות ראויות, צריך לאמץ חשיבה פשוטה וישרה, שתומכת באותם "פראיירים" שמשרתים שירות מלא ומשמעותי ככל האפשר, ומעניקה להם כל סעד חברתי, רוחני וחומרי שאפשר לתת.
אנחנו נכנסים לעידן ביטחוני שבו צה"ל חייב להפוך מקטן וטיפש לגדול וחכם. בצמרת, המשמעות היא שאנו זקוקים לחילופי גברי משמעותיים. בשטח, המשמעות היא שצריך לחזור למיצוי כוח אדם הרבה יותר יעיל, בלי כל התרגילים והמסלולים שאין להם הצדקה ביטחונית. זאת נוכל לעשות רק אם נדע להסביר לכל בני החברה שהשירות הצבאי איננו עניין של בחירה אישית, שבה כל אחד מציג מגוון צרכים פרטיים וערכים אישיים או מגזריים, מעין שירות כבקשתך, אלא של דגש אחד עיקרי, אם לא בלעדי: אחריות לאומית.
