כשהתותחים רועמים הערכים מתבהרים. בניגוד לעתירות קודמות בנושאי דת ומדינה, שום נציג ציבור בימין שאיננו חרדי לא נזעק השבוע נגד "הדורסנות של בג"ץ". בקרב המחנה הלאומי שאיננו חרדי שוררת היום כמעט תמימות דעים ש"אינף איז אינף". די, פשוט די. הסידור של תורתו אומנותו לא מחובר למציאות, לא לצרכים של המדינה ולא לאתגרים שלה, הוא אפילו לא מחובר למציאות של החברה החרדית ששיעור עצום של בוגריה אינו יושב כל היום ולומד תורה בישיבה. הטראומה הלאומית של "הותרו לפרסום" הכשירה את הלבבות לסדר חברתי חדש, והמלחמה היא הזמן לעשות את זה. אלא שבשביל שהמהלך יצליח חיוני לזכור את גבולות הכוח, לזהות את המוקשים ולפרק אותם.
כוח אדם גדול מאוד נדרש לביטחון שוטף בסיסי: מעברים, אבטחת גבולות שקטים יחסית וביטחון שוטף באזורים רגועים ביו"ש. למשימות הללו מספיק "שלב ב'"
"יש טענה ויש לה משקל של ממש, שאי אפשר לפטור חרדים מגיוס ללא חוק שייתן סמכות. מכאן זה מתחיל וכאן זה נגמר", קבע בדיון השופט פוגלמן. החרה־החזיק אחריו סולברג שהעיר כי "כל תלמיד בשנה ראשונה בלימודי משפטים יודע שאין סמכות ללא הסדר ראשוני (חקיקה ראשית). בפועל החלטת הממשלה דוחה שירות לגבי אוכלוסייה מסוימת. איך זה אפשרי בניגוד לסעיף בחוק לגבי חובת הגיוס לכולם?"
סולברג עצמו, באחד הסבבים הקודמים שבהם נדונה שאלת גיוס החרדים, הצביע על מגבלות כוחו של בית המשפט. "לא במדע מדויק עסקינן, ו'נוסחת פלא', כך נראה, אינה בנמצא. חוששני כי ביטולו של הסדר הגיוס, וחקיקת הסדר חדש תחתיו, שספק רב עד כמה יהא שונה מקודמו, לא ישימו סוף וקץ לצרת אי־השוויון בנטל. ראשיתה של הסוגיה שהונחה לפתחנו איננה אפוא בעולם המשפט, גם לא אחריתה. המשפט הוא שחקן, אחד מני רבים, אך לכוחו משמעות מוגבלת". גם הנשיא לשעבר גרוניס התבטא פעם ברוח זו וכתב: "זו אשליה לצפות שהחלטות שיפוטיות יביאו לגיוסם של חרדים לצה"ל ולכניסתם לשוק העבודה. ההתעסקות החוזרת ונשנית של בית משפט זה בלא שמושגת התקדמות ממשית אינה תורמת למעמדו של בית המשפט".
מה השתנה הפעם? קודם כול המלחמה שהפכה את שאלת השוויון בנטל משאלה מוסרית מופשטת לסוגיה של כורח קיומי הכרחי. על הרקע הזה צורמת השתיקה של נבחרי הציבור החרדים, שלא מבינים שאי אפשר להפטיר כדאשתקד ואם הם לא יציעו תוכנית רצינית – העם או השופטים יכפו עליהם תוכנית לא רצינית, בדמות מתווה שהם לא יהיו שותפים בעיצובו.
הממשלה אומנם הצהירה בתגובה לעתירה כי "הגם שלא התגבש עד כה הסדר חקיקתי בנוגע לתלמידי הישיבות ובוגרי מוסדות לימוד חרדיים, הרי שמתקיים בעת הזו שיח אינטנסיבי בין כל הצדדים הרלוונטיים, בניסיון להגיע למתווה אפשרי שיכלול התייחסות הן להארכת תוקפה של החלטת הממשלה, הן להשלמת חקיקה בכנסת של הסדר חדש". הבעיה היא שבאותה תגובה הודו נציגי הפרקליטות (אבי מיליקובסקי וסיגל אבנון־סוויצקי ממחלקת הבג"צים) כי מדובר במגעים ערטילאיים שלא הבשילו להסכמות: "לעת הזו אין עדיין מתווה ממשי שניתן להצהיר עליו, אף עוד לא ניתן לנקוב בלוח זמנים סופי לקבלת החלטות בסוגיה".
כדי לפתור את הפלונטר כדאי להתעכב על צו הביניים העוסק בגיל הפטור. אחת הטענות נגד גיל הפטור הנוכחי היא שהוא מונע מצעירים חרדים לרכוש השכלה בשלב בחיים שבו הם עדיין יכולים לרכוש השכלה בפניוּת, לפני שעול הנישואים והפרנסה כובל אותם למקצועות עם תוצר נמוך. אבל אם בוחנים את הסוגיה בפרספקטיבה רחבה, אזור הגיל הזה יכול להיות פתרון.
כשמדברים על גיוס חרדים, המאמץ המרכזי של צה"ל מתרכז בסוף שנות העשרה וגילאי העשרים המוקדמים. לשם כך הוא הקים מסגרות ייעודיות, כמו גדוד נצח יהודה, פלוגות תומר וחץ והמערכים הטכנולוגיים. כמו שכולם יודעים, רוב הצעירים המתגייסים ליחידות הללו אינם חרדים 'הארד־קור' אלא חרדים לשעבר או חרדים על הרצף. בני הזרם המרכזי, חניכי ישיבות פוניבז', מיר, חברון, קול תורה ושארית ישראל לא מתגייסים כמעט בכלל. הסיבה הפשוטה והמרכזית היא שבניגוד לציונות הדתית, החברה החרדית – על כל מגרעותיה – היא חברה עם אחוזי נשירה נמוכים יחסית. ההנהגה שלה מבינה שגיוס צעירים בהיקף נרחב ישנה דרמטית את המאזן הזה, והיא תעשה הכול כדי לשרוד.
שמעון נטף, עורך דין חרדי שהיה העוזר הפרלמנטרי של שמחה רוטמן, ניסח זאת כך בפייסבוק: "אופיו החילוני של הצבא הוא האדן המרכזי לכך שאין שום סיכוי בעולם שחרדים יתגייסו לצה"ל באופן סדור בעתיד הנראה לעין. כל ניסיון לגיוס כזה ייתקל בעוצמה בקיר בטון המציאות".
"אני יודע", הוסיף נטף, "שלחילוני הממוצע הקביעה הזו נשמעת מוזרה, ואולי הוא חושב שהצבא דווקא נדמה דתי מאוד. אבל לחרדי הממוצע, הצבא כפי שהוא נראה כיום הוא בכלל לא אופציה ריאלית, הגיוס דורש ממנו ויתור על הערכים הכי בסיסיים בזהות הדתית שלו: מהפרדה מגדרית, דרך כשרות בד"ץ, מוזיקה, ועד השפה עצמה (חילונים ששירתו עם "דוסים" מכירים את הרגישות הרבה לשפה מינית וביטויים וולגריים)".
נטף מעיד: "אני שירַתּי בגדוד החרדי־כביכול נצח יהודה. בסבירות גבוהה, אם הייתי יודע לאן אני נכנס כנראה לא הייתי מתגייס. הייתי החרדי ה'אמיתי' היחיד בפלוגה ואולי בגדוד כולו. בקורס מ"כים לדוגמה, נתקלתי בקושי רב סביב סוגיית כשרות המטבח. אכלתי גבינה ולחם". המלכוד ברור: "את הצבא אי אפשר לשנות כי אכיפת כללי כשרות קפדניים יותר, הפרדה מגדרית קפדנית ושינוי ממשי של אופיו של צה"ל – ייתקלו בהתנגדות אגרסיבית. וגם את החרדים אי אפשר לשנות".
זה מוביל אותי לחשיבה מחדש על הכיוון שהציע לפני כמה שבועות הרב עדו רכניץ במוסף שבת: רפורמה מקיפה במה שמכונה "שלב ב'". בגיל צעיר הנטייה החברתית חזקה, הסחף התרבותי דוחף לרצות את קבוצת השווים, ואנשים נוטים ליישר קו עם הסביבה שלהם. בגיל מבוגר יותר, כאשר האדם כבר נשוי ובעל משפחה, הזהות שלו יציבה יותר ומוגנת יותר.
שלב ב' הנוכחי לא נותן מענה לצרכים של צה"ל, כי הוא קצר, חובבני ולא מקצועי. לבוגרים שלו אין מיומנות בנשק ולא הבנה מבצעית, ואפשר להיעזר בהם רק למשימות עורפיות או לוגיסטיות מוגבלות. על כך תעיד הכשרת שלב ב' שנערכה במהלך המלחמה הנוכחית – קייטנה של שבועיים שבסופה היה מטווח, ואת רוב הבוגרים שלה שום יחידה צבאית לא רצתה לקלוט.
בגיל 25 אי אפשר לגייס לוחמים לסיירות, לגולני או לשריון, אולם כשבוחנים את צורכי הצבא לשנים הבאות, כוח אדם גדול מאוד נדרש לביטחון שוטף בסיסי: לוחמי מעברים, אבטחת גבולות שקטים כמו מצרים וירדן, ובט"ש באזורים שקטים יחסית ביהודה ושומרון. למשימות הללו לא נדרשות שלוש שנים ביחידה מתמרנת. ובשביל לתת מענה לצרכים הללו צריך להפוך את שלב ב' למתווה הדומה למה שמכונה היום "הסדר מרכז".
את גיל הפטור צריך להוריד ל־24־25, ולהתנות אותו בשירות שלב ב' של תשעה חודשים במשכורת שכר מינימום מלאה. השירות הזה יוקדש ברובו להכשרה מבצעית (רובאי 05 או 07) ומיעוטו לתעסוקה מבצעית, והבוגרים שלו ישולבו בשירות מילואים מלא. מי שלא יתגייס לא יקבל פטור, וכך נבטיח שרוב מי שיישארו בישיבות יהיו אלה שתורתם אומנותם באמת. החלטת הביניים של בג"ץ יכולה להיות פתיחה טובה להסדר כזה, שלא ייצר שוויון מלא אבל יהיה תיקון גדול.
