מאז בג"ץ רובינשטיין ב־1998, סוגיית גיוס החרדים נמצאת במוקד הדיון המשפטי. השנים הרבות שחלפו מאז לימדו שבעיה חברתית־דתית בסדר גודל כזה לא יכולה להיפתר בכוח חוק ומשפט בלבד. חיילי צה"ל מתגייסים אומנם מתוקף חוק, אולם רובם מתגייסים ברצון, מתוך רוח התנדבות ומסירות. בכוח החוק אפשר לתבוע מאזרח לשלם מיסים, אבל לא להציב אותו בשורות הלוחמים לנוכח פני האויב, ולחייב אותו לפעול בגבורה ולנצח.
מאז פסילת חוק טל בבג"ץ בטענת אי חוקתיות, ומאז פסילת חוק השוויון בנטל שנחקק ב־2014, לא הוצב אופק חדש בסוגיה הסבוכה. נראה שנקודת המוצא החותרת לטפל בבעיה בחקיקה היא שגויה. פתגם ערבי שנהגו לצטט בפלמ"ח אומר: "אם הגעת לכרם, תחליט מה אתה רוצה – לריב עם השומר או לאכול את הענבים". נדמה שמי שהובילו את המאבקים בעניין גיוס החרדים ביקשו בעיקר לריב עם השומר. המאבק לשוויון בנטל התמקד בהכרעה חוקית מקיפה של הסוגיה במקום לקדם שינוי מגמה בקרב בני נוער חרדים, והדבר האט תהליכים שקטים. סוגיה שמראשיתה הייתה סבוכה הלכה והסתבכה עוד יותר.
אם זה לא מספיק, על סוגיית גיוס החרדים הוטען מאבק כולל על דמותה הרצויה של מדינת ישראל כמדינה ליברלית, וכך המצב הסתבך עוד יותר. אנשי השומר, חברי הפלמ"ח, חיילי יחידה 101 ועוד אלפי לוחמים בתולדות המחתרות וצה"ל לא שאלו למה דווקא אנחנו כאן ואיפה כל האחרים. שאלת השוויון בנטל לא הטרידה אותם. השאלה התעוררה עם התעוררות הסיפור הליברלי, כשצורכי הפרט הוצבו במרכז לפני צורכי הכלל. התפיסה הליברלית הייתה חייבת להצדיק את גיוס הפרט באמצעות החובה החוקית המוטלת בשווה על כולם. במבט כזה, חובת הגיוס לשירות צבאי אינה שונה במהותה האזרחית מחובת תשלום המיסים. אלא שבניגוד לשוויון המוצדק בחובת המיסים, הגיוס לצה"ל צריך לבטא חובה נשגבה ומסירות נפש כפי שחיילי צה"ל אכן גילו בחודשי הלחימה האחרונים באורח מעורר כבוד והערכה.
לא בלי סיבה, החרדים מרגישים שסוגית הגיוס מנוצלת בידי קבוצות חברתיות ליברליות למבחן כוחה של המדינה נגדם בשאלה המקיפה: איזו מדינה תהיה כאן. חודשי הלחימה האחרונים הוכיחו שצה"ל דורש עוד כוח אדם, ובכוחו של המגזר החרדי להשלים את החסר. אם המטרה העליונה והעניינית לגיוס חרדים היא אכן צורכי הצבא, ראוי לנקות מהדיון הציבורי את כל שאר הסוגיות שנטענו על גב המטרה הזאת, ולהתמקד בציפייה לתוספת חיילים לנוכח האיום הקיומי על חיי כל אחד מאזרחי המדינה. בקריטריונים של הרמב"ם, זוהי בוודאי מלחמת מצווה.
בצד זה ראוי להזכיר גם את ההכרח באחדות ישראל. המלחמה הקשה נוגעת בדור שלם ומעצבת את הדורות הבאים. עוצמות המאבק שהיא מגייסת מכלל האומה והחרדות העמוקות שהיא מחוללת מחברות בין בני אדם בחיבור אחר מהחיבור בימי שגרה. בתהליך הזה מתגבשת מחדש אחווה על בסיס מצע משותף. הרעיונות שבמחלוקת, במלוא נשגבותם, נעשים משניים ביורה הרותחת של שעת קרב.
בהבחנה שלימד הרב סולוביצ'יק בין אחדות ישראל המבוססת על ברית גורל לאחדות ישראל המבוססת על ברית ייעוד – המלחמה הזו התיכה את ברית הגורל עם ברית הייעוד, בייחוד בשורות הלוחמים: היא הפכה את המאבק הגורלי על עצם הקיום היהודי בארץ ישראל לבסיס הייעוד המשותף. הקיום המשותף בתנאי הכור המצרף של המלחמה הפך בין הלוחמים לתודעת ייעוד גדולה. בעולם שמטיל ספק בזכות היהודים לחיים ריבוניים בארץ אבותיהם, המאבק להגנת קיום יהודי במדינה ריבונית בארץ ישראל נעשה בתודעת הלוחמים לייעוד נשגב ומשותף שאין למעלה ממנו.
בקריעת ים סוף היו יחד כל עם ישראל. כך היה גם במעמד הר סיני וגם במעבר בני ישראל את הירדן עם יהושע. לימוד התורה חשוב, אבל כמו שבמעמד הר סיני חנה עם ישראל נגד ההר "כאיש אחד בלב אחד", גם המלחמה הקיומית זקוקה לעמידה לאומית דומה וכוללת. המלחמה המתמשכת מעצבת את עתיד האומה לדורות לא פחות מקריעת ים סוף. קבוצה גדולה שאינה משתתפת בה עלולה להיוותר בשולי גאולת עם ישראל, ועם ישראל לא יכול לוותר עליה.
