אשר יגורנו בא: כפי שנכתב כאן לפני כמה שבועות, הפטור של החברה החרדית מהשירות הצבאי מאפשר לה, בין השאר, להמשיך לעסוק בעניינים החשובים לה גם בשעת מלחמה – בזמן שאחרים עסוקים בשאלות של חיים ומוות. וכך, הוא אִפשר לחרדים להתארגן לבחירות המקומיות הרבה יותר טוב מהחילונים, המסורתיים והדתיים, והתוצאות בהתאם. החרדים הגדילו את כוחם היחסי בכל אחת מהערים שהם חולקים בהן את החיים עם אוכלוסיות אחרות: ירושלים, אשדוד, ערד, ירוחם ועוד.
להישג הפוליטי הזה צפויות להיות השלכות בעייתיות מאוד על אורח החיים בערים הללו. הפוליטיקאים החרדים רגילים לשרת כמעט בלעדית את המגזר שלהם, או לפחות בהטיה ברורה, ולכן התקציבים בערים לעיל, במיוחד בתיקים שיחלשו עליהם החרדים, יהיו מוטים בבירור לטובת המגזר שלהם, ובכך יאיצו את תהליך התחרדותן (סינדרום ירושלים: חילונים מתוסכלים עוזבים, ובמקומם באים עוד חרדים). יתר על כן, הפוליטיקאים החרדים מתקשים "להבליג" על חילול שבת, וממילא ככל שכוחם עולה – יורד חופש התנועה והבילוי של הציבור החילוני בשבת.
מתוך כך יש כבר מי שמבקשים לחזור לרעיון ביזורה של מדינת ישראל למערכת פדרלית או קנטונית: חלוקה לאזורים המאופיינים בדומיננטיות מגזרית, שיאפשרו לכל מגזר לקבוע את הנעשה בתחומו כראות עיניו, בלי להפריע למגזרים אחרים.
ביזור סמכויות הוא רעיון נהדר כל עוד אלה סמכויות על חיי היומיום האזרחיים. עוד מימי שלטון המנדט הבריטי נשארה איתנו החטוטרת של ממשל מרכזי שהוא החזק ביותר בעולם המערבי ביחס לרשויות המקומיות. הבריטים, שחששו מאוד מעצמאות הילידים, דאגו שלרשות המקומית לא תהיה סמכות להחליט אפילו על מיקום הרמזורים ותמרורי התנועה; קל וחומר על ענייני חינוך, בריאות וכיוצא באלו. המהלך הוכח כאסון הן במשבר הקורונה הן במלחמה הנוכחית, כאשר רשויות המדינה לא תפקדו במשך זמן רב – בין השאר בגלל עומס המטלות המוטל עליהן – בעוד הרשויות המקומיות תפקדו טוב בהרבה.
אלא שביזור סמכויות לגבי קביעת צביון הרשויות, בעיקר ברשות הרבים, יהיה הרה אסון. הוא לא יועיל במאומה, משום שהיכן שאין כמעט חרדים אין הפרעה לאורח החיים החילוני, והיכן שהם נהנים מהשפעה פוליטית גבוהה ברשות המקומית הם יוכלו להכתיב את דמותה של העיר, בדיוק כפי שהם מכתיבים את דמותה של המדינה. היתרון אינו מובטח, והחיסרון ברור: צביונה של עיר הוא עניין של זהות, ואחת המסקנות שהיינו אמורים להסיק מעימותי המהפכה המשפטית היא חיזוק יסודות הזהות המלכדים, ולא המפרידים.
יתר על כן, הכרזה פורמלית של אזורים שיהיו אך ורק חילונים־ליברליים בפרהסיה ושל אזורים דתיים בלבד בפרהסיה תחריף את מגמת ההפרדה בין האוכלוסיות. דתיים, ולא רק חרדים, לא ירצו לגור באזורים חילוניים, בעוד חילונים ומסורתיים לא ירצו לגור באזורים דתיים. התוצאה תהיה הגדלת הניכור בין האוכלוסיות עד שאפילו השירות הצבאי המשותף – אם בכלל יוכל להתקיים אחרי 18 שנות ניכור והפרדה – לא יוכל לפתור.
המסקנה היא שאל לנו ללכת לשיטת הקנטונים אלא דווקא ליצור איזון נכון ברמה הארצית בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית. ברשות הרבים צריך לאפשר רמה מידתית של פגיעה בזכויות הפרט לטובת צביון הפרהסיה בשבתות וחגים: סגירה של בתי עסק ולא של מוסדות תרבות ובילוי; תורנות פתיחה בין מכולות שכונתיות, באופן דומה לתורנות בין בתי המרקחת; תחבורה ציבורית בהיקפים ובתדירות נמוכים מאלה של ימי החול, וכדומה. בצד זה צריך לחזק גם את לימודי היהדות בכל מסגרות החינוך היהודיות, כאשר כל בית ספר ילמד בהתאם לאמונתם של רוב תלמידיו. לעומת זאת, ברשות הפרט אין לאפשר שום כפייה דתית, גם לא בתחומי הנישואין והגירושין.
באופן פרדוקסלי, ככל שהציבור החרדי גדול וחזק יותר כך עליו להבין שעליו להתפשר יותר עם המגזרים האחרים במדינה. אחרת כל הנימוקים הטובים שהובאו כאן לא יועילו, שיטת הקנטונים תזכה לפופולריות והציבור החרדי יגלה שהוא נפגע ממנה באופן הקשה ביותר.
