אושרת אוחנה היא חברה מבית־שמש, בת 40, שחולה במחלה אוטואימונית שתוקפת את הכבד. היא נוטלת את התרופה "אורסוליט" כדי לנסות לבלום את המחלה, אולם זקוקה לתרופה חזקה יותר, "אוקליבה", הבולמת את הידרדרות הכבד. התרופה אינה נמצאת בסל התרופות, וקופת החולים מאוחדת אינה מאשרת לה לקבל את התרופה. בקשתה הגיעה לוועדת הערר במשרד הבריאות לפני כחודשיים, ומאז ממתינה אושרת לקיום הדיון בוועדה. בינתיים מצב הכבד שלה ממשיך להידרדר. אם לא תטופל, תזדקק להשתלת כבד.
בשבוע שעבר הביעה אושרת ברשתות החברתיות את תדהמתה מחשיפת ערוץ 20 על נתוני מחקר חדש של "מכון לביא" למחקר, צדק ואקטיביזם. לפי החשיפה, אסירים ביטחוניים הכלואים בבתי כלא ישראליים מקבלים תרופות שאינן בסל הבריאות. שוחחתי השבוע עם יוסי בן־ברוך, מנהל "לביא". הוא סיפר לי מה הביא אותו לחבר את המחקר הזה. בסדרה הדוקומנטרית "מגידו", שצולמה בתוך כלא מגידו, ראה את מפקד הכלא אומר משהו כמו: "אנחנו ארגון מציל חיים ולכן ניתן לאסירים תרופות שלא נמצאות בסל התרופות". אחר כך הוא שמע עוד דיווח על רופא פסיכיאטרי בשב"ס שאמר שיטפל באסירים פלסטינים גם בתרופות פסיכיאטריות שלא נמצאות בסל.
בן־ברוך הבין שיש כאן סיפור. הוא הגיש בקשת חופש מידע לשב"ס וקיבל קובץ אקסל ובו רשימות של התרופות שניתנו לאסירים במשך כשלוש שנים. הוא שם לב שיש תרופות המחולקות שם בקלות רבה. למשל "ג'נוביה", הניתנת לחולי סוכרת סוג 2 כדי לאזן את רמות הסוכר בדם ואינה גורמת לתופעות לוואי, אך אינה נמצאת בסל התרופות.
תרופה נוספת שכן כלולה בסל הבריאות אבל מחולקת בכמויות אסטרונומיות היא תחליף הסם מתדון: 860 אלף כדורי מתדון חולקו בתקופה המדוברת בתוך כלא גלבוע, שבו יש אסירים ביטחוניים. שווי הכדורים נאמד ב־2.5 מיליון שקלים.
בשב"ס טוענים שהמדיניות שלהם למימון תרופות שאינן בסל זהה כלפי אסירים יהודים ואסירים ביטחוניים כאחד. מהתחקיר של בן־ברוך עולה כי השווי הכולל של התרופות שמימן שב"ס לאסירים הכלואים בבתי הכלא הביטחוניים בישראל מגיע ליותר מ־12 מיליון שקלים.
מדי יום אני נתקלת בקמפיינים למימון המונים בשביל חולים שזקוקים לתרופות ניסיוניות או תרופות מצילות ומאריכות חיים שאינן בסל הבריאות. מפעם לפעם אני גם תורמת לקמפיינים האלו. במיוחד אם אני מקליקה על הקמפיין ורואה את האנשים החולים שלצערם הפכו להיות כוכבי הסיפור. יש בארץ המון אנשים הזקוקים לתרופות שאינן בסל הבריאות – אנשים המבוטחים בביטוח רגיל או משלים של קופת חולים, שלא שיערו שיגיע יום שבו קופת החולים תסגור בפניהם את הדלת ותגיד להם: "מצטערים, אבל לא נממן לכם את התרופה".
מה אנחנו אמורים להבין מהסיפור של מכון לביא? שחיי מחבלים במדינה שווים יותר? שבמצב של מחלה עדיף להיות אסיר ביטחוני מאזרח פשוט? ואם שב"ס מממן תרופות בסכומים אסטרונומיים, מהכיס של מי יוצא הכסף, ועל חשבון מי?
הסיפור הזה מזכיר לנו את הפערים החברתיים העמוקים הקיימים במדינה. אם אתה בעל אמצעים ודאגת לעצמך לביטוח פרטי, אז ביום סגריר כנראה יהיה מי שיעטוף אותך. אם אתה אדם ממוצע שלא רצה להוציא עוד אלפי שקלים בשנה על ביטוח פרטי וסמך על קופות החולים, ביום סגריר תגלה שאתה לבד, ושהחיים שלך שווים אפילו פחות מחיי אסיר ביטחוני.
