אורי אבנרי הלך לעולמו לפני כשבוע וחצי, תקופת זמן שבמציאות הישראלית הסוערת דינה להיחשב כפרה־היסטוריה. אבל יש מקום להתעכב עוד קצת על דמותו – בעיקר בגלל חשיבותו בתולדות העיתונות הישראלית, שהרי כאיש שמאל אבנרי לא היה שונה בהרבה מפעילי שמאל קיצוניים אחרים.
בנוף העיתונאי השמרני של שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת בלט השבועון של אבנרי, "העולם הזה", בגישתו הסנסציונית לסיפורים ולתמונות גם יחד. האם הגישה הזאת הייתה חיובית? תלוי את מי שואלים, ולאיזה חלק של העיתון מתייחסים. עיתונאים דתיים רבים, וגם כמה פעילות פמיניסטיות, ציינו בימים האחרונים לגנאי את תרומתו השלילית של אבנרי בשער האחורי של עיתונו: כדי למשוך את הקוראים פרסם אבנרי תמונות של נשים מעורטלות, שליוו כותרות סנסציוניות לא פחות על שערוריות מין, רומנים סודיים, או סתם מסיבות פרועות.
צריך לומר שעד היום נשארה התקשורת הישראלית סולידית יותר מהקו שנקט אבנרי, וצילומים בוטים מהסוג שלו לא יופיעו לרוב בשום שער של אף עיתון. מצד שני, הפורנוגרפיה הבוטה של אבנרי נתנה במשך השנים לגיטימציה לפורנוגרפיה "רכה" יותר – כזו שמסתפקת בהבלטת גופם של נשים וגברים, לבושים יותר או פחות, בכלל עמודי העיתון. אם אבנרי היה גדול המחפצנים בתולדות העיתונות הישראלית, ברור שהקו שנקט סייע, יחד עם השינויים הכלליים שחלו בתקשורת המערבית, להורדת הרף גם באמצעי תקשורת אחרים.
מנגד, עיתונאים חילונים רבים ציינו לטובה את השער הקדמי של העיתון, כלומר את הכתבות העיתונאיות שלו; אלה שחשפו את שחיתויות הממסד ואת עוולותיו, לכאורה – כפי שקבעה סיסמת העיתון – בלי מורא, בלי משוא פנים. כל אחד, מראש הממשלה ועד אחרון הפקידים, היה יכול למצוא את עצמו מככב בעיתון, אם נקט צעד שלילי. על רקע העיתונות השמרנית של התקופה, הקו הזה של העיתון בוודאי יכול להיחשב פורץ דרך לכלל העיתונות הנשכנית שבאה בעקבותיו.
לכאורה, לפחות הפן הזה של העיתון ראוי כמובן למבט חיובי. אבל האמת מורכבת יותר. כי שלא כסיסמתו, ובדומה למה שנטען לימים כלפי ידיעות אחרונות, היו לאבנרי רשימות ברורות של שנואים ואהובים. הרשימות האלה אולי לא הורכבו על בסיס אינטרס כלכלי, אלא מסיבות אידיאולוגיות, אבל זה לא הופך אותן לטובות יותר. כך, למשל, היה דוד בן־גוריון שנוא נפשו של אבנרי הצעיר. זו כשלעצמה תופעה מרתקת: אבנרי לא היה יוצא דופן בין בני דורו בשנאתו העזה ל"אבי המדינה". מה שמלמד עד כמה מרחק הזמן חיוני לבחינתם של מנהיגים, על הטוב והרע שבמפעלם. הם שנאו את בן־גוריון כי חשו שניצל את קורבנם ואת האידיאליזם הטהור שלהם כדי להקים מדינה שבה הבירוקרטיה המפא"יניקית שולטת בכוח ובאופן מושחת, מתפשרת עם הדתיים על עקרונות יסוד של חופש הפרט ועוד ועוד.
ברוח זו, בן־גוריון ומקורביו, במיוחד שמעון פרס ומשה דיין, היו המסומנים העיקריים של "העולם הזה". אבנרי התמקד בהכפשת מפעלם, לצד מלחמה עיקשת בעוד מקורב של בן־גוריון: איסר הראל, האיש שהיה ממונה על המוסד והשב"כ גם יחד, שלפעולותיהם ייחד אבנרי את הכינוי האימתני "מנגנון החושך". במובנים רבים הייתה העוינות לבן־גוריון ואנשיו מוצדקת, כי ישראל דאז הייתה רחוקה מאוד מדיוקנה של דמוקרטיה ראויה לשמה (לתשומת לב המתרפקים על ימי התום של ישראל הקטנה שלפני 67'). אבל במלחמתו בבן־גוריון ואנשיו, אבנרי לא היסס גם להעלות תיאוריות קונספירציה והאשמות מופרכות למיניהן.
הצרה היא שגם בהיבט הזה השפיע אבנרי השפעה מרחיקת לכת על כלל התקשורת הישראלית: גם בסימון שנואים ספציפיים והתמקדות בהם, ועוד יותר בסימון מראש של הממסד, כל ממסד, כמי שדינו לשבט.
זו אכן שאלה מרתקת: האם תפקיד העיתונות לחפש את האמת, או את ראשיהם של אנשי הממסד? לעיתים קרובות שתי האפשרויות זהות, אבל ודאי שבאופן עקרוני אין ביניהן חפיפה. המתח בין התשובות מגולם בשני המשפטים הפופולריים ביותר להגדרת תפקידה של התקשורת: מצד אחד, "מבטאת את זכות הציבור לדעת", ומצד שני "כלב השמירה של הדמוקרטיה". המשפט השני אמור להיות תוצאה של מילוי מוצלח של התפקיד הראשון, אך ברגע ש"כלב השמירה" מוצג כיעד בפני עצמו, קורות שלוש תוצאות בעייתיות: הראשונה – הטיה של נושאי הסיקור: כל התבטאות מטופשת של פוליטיקאי זניח חשובה יותר מתגלית מדעית מרכזית; השנייה – הטיה של אופי הסיקור: מחיפוש ענייני של האמת, לחיפוש הדרך לשפד את איש הממסד; והשלישית – הטיה בדימוי העצמי של העיתונאי: מאדם המשרת את הציבור ואת זכותו לדעת, לאדם התופס את עצמו כנעלה מעל כל הממסדים הנתונים לביקורתו.
מי שעוקב אחר העיתונות בעשורים האחרונים במערב יודע שאלה אינם חששות תיאורטיים. ראוי שעולם התקשורת יעסוק בהם ברצינות ובעומק; בלי מורא ובלי משוא פנים.
