השבוע בתפריט: פרויקט זיכרון מעוות, עדות מפוקפקת על צלפים ישראלים וכתבת זומבים מיוחדת. נתחיל.
זוכרים ושקרים
הניו-יורק טיימס מתפאר, בצדק מסוים, ביכולותיו לייצר סיפורים מעמיקים, כתבות מגזין צבעוניות ודיווחים מגוונים מכל מקום על פני הגלובוס ברמה שתמיד תיראה גבוהה וראויה למותג של "העיתון החשוב ביותר בעולם". העובדה שמתחת למעטפת המפוארת הזו מסתתרים לעיתים תכופות סילופים, שקרים ושחיתות מוסרית (כפי שהראו עיתונאים כמו אשלי רינדסברג) לא הצליחה לפגוע באופן משמעותי בשמו הטוב של המוסד.
בשבוע שעבר פרסם הטיימס כתבה תחת הכותרת "חיים שנגדעו בעזה". "מאז תחילת המלחמה", סיפרה כותרת המשנה, "נהרגו יותר מ-30 אלף בני אדם במהלך ההפצצות והתמרון הישראלי. הנה כמה מהסיפורים שלהם". מתחילים להתגרד? חכו, הנה הפתיח במלואו:
"הם הגישו קפוצ'ינו, תיקנו מכוניות ושיחקו על הבמה. הם גידלו ילדים וטיפלו בהורים מבוגרים. הם טיפלו בפצעים, הכינו פיצה ושמו יותר מדי סוכר בתה. הם אהבו לחיות בעזה או ביקשו להשאיר אותה מאחור. הם מייצגים חלק מ-30 אלף האנשים שלפי הרשויות המקומיות נהרגו בעזה בארבעה חודשים וחצי של מלחמה. הסיפורים שלהם מציעים תמונת מצב של האובדן האנושי העצום – אחד מכל 73 מתוך 2.2 מיליון תושבי עזה.
"יותר משני שלישים מסך ההרוגים הם נשים וילדים, לפי הרשויות המקומיות. לעתים קרובות הם נהרגו עם משפחותיהם בתקיפות אוויריות של ישראל. לטענת ישראל אלפים רבים היו לוחמי חמאס, והיא אומרת שמטרתה היא לחסל את הארגון שתכנן את פיגועי שבעה באוקטובר תוך הגבלת נפגעים אזרחיים. חמאס שלט בעזה וניהל ארגון צבאי סמוי. זהות לוחמיו לא ברורה, אפילו לעזתים אחרים. חלק מהתושבים תמכו בו, חלק התנגדו, כולם נאלצו לחיות איתו. לאחר עשרות שנים של סכסוך, שנאת ישראל הפכה לנפוצה ועזתים רבים, כולל כמה מאלו שלמטה, הריעו ללוחמים שתקפו את ישראל. הנה כמה מהאנשים שנהרגו בעזה, כפי שזכרו אותם חברים וקרובי משפחה, שהעלו את הדברים ברשתות החברתיות, בכתבות חדשותיות ובמקורות אחרים".
וכעת מתחילה גלילה ארוכה-ארוכה דרך חייהם של עשרות עזתים מתים – בעיקר של נשים וילדים – באמצעות תמונות עליזות וכתיבות קצרות (בדרך כלל שתיים-שלוש שורות).
בתוך הטקסט, ההטיות נסתרות יחסית – כמו למשל הטענה שהעזתים שונאים את ישראל רק "לאחר עשרות שנים של סכסוך", כאילו לפני כן כולם כאן היו צ'יל ועזה לא תמיד הייתה מוקד לשנאה רצחנית של יהודים. יש גם את ההסתמכות הכה הזויה על נתונים שמפרסם חמאס בעצמו, כמו הטענה שיותר משני שליש מההרוגים הם נשים וילדים, שנשמעת לא הגיונית בעליל גם אם לא מקבלים את הטענה של צה"ל שהוא כבר חיסל לפחות 12 אלף מחבלים. אבל עצם ההחלטה לפרסם פרויקט כזה – זה מטריף. האם הייתה איזו מחשבה לפרסם פרויקטים סוחטי דמעות על ההרוגים של ברלין ודרזדן? או אם נצא רגע ממלחמות העולם, האם מישהו בטיימס היה חולם לפרסם כתבה על רוסים חפים מפשע שנהרגו בתקיפות אוקראיניות?
לוס אנג'לס
מכון CAMERA הוא ארגון פרו-ישראלי שבין תפקידיו החשובים גם עושה באופן מקצועי את מה שאנחנו הקטנים עושים כאן בחובבנות מסוימת – מצביע על שקרים והטיות של התקשורת הבינלאומית על ישראל. לפני כמה שבועות הארגון סימן מאמר הזוי במיוחד שפורסם בלוס-אנג'לס טיימס, מהעיתונים הגדולים והנקראים בארה"ב, שבו פורסמה הטענה שצלפים ישראלים ברצועת עזה הוציאו להורג ילדים פלסטינים.
במאמר שפורסם ב-16 בפברואר תחת הכותרת "אני רופא אמריקני שנסע לעזה. מה שראיתי זו לא מלחמה – זו הייתה השמדה", אירפן גלריה, רופא שהתנדב בבית החולים האירופי בחאן-יונס, כתב על חוויותיו לכאורה בעזה, כולל את הפסקה הבאה: "באחת הפעמים, קומץ ילדים, כולם בני 5 עד 8, נישאו לחדר המיון על ידי הוריהם. לכולם היו יריות צלף בודדות בראש. משפחות אלו חזרו לבתיהן בח'אן יונס, כ-2.5 קילומטרים מבית החולים, לאחר נסיגת הטנקים הישראלים. אבל הצלפים כנראה נשארו מאחור. אף אחד מהילדים לא שרד".
עלילת הדם, שלא גובתה על ידי אף גורם אחר או עצמאי, עוררה את CAMERA לפעולה, קודם כול בפנייה לדובר צה"ל שהכחיש את ההאשמות מכל וכל (דבר שהטיימס בעצמו לא טרח לעשות). בצעד הבא, כפי שתיארה השבוע ראש הסניף הישראלי של המכון תמר שטרנהל, CAMERA פנו לטיימס עצמו וביקשו את התאריך, השעה והמיקום המדויק של הירי לכאורה, בנוסף לשמות ולגילאים של הקורבנות לכאורה. CAMERA גם ביררו אם הטיימס יכול להמציא רשומות רפואיות או ראיות אחרות כדי לבסס את הטענות בטור, או יכול להפנות לכל מקור אמין שיאמת באופן עצמאי את ההאשמה החמורה.
בתגובה, הטיימס תרץ שהמאמר הוא "פרשנות, המבוססת על ניסיונו של הכותב בעזה… התיאור של מה שראה נראה מהימן…. פצעי הירי שתיאר אושרו על ידי רופאים אחרים שעבדו איתו".
כפי שכתבה שטרנהל, "הטיימס לא רוצה או לא מסוגל להצביע על מקור אמין כלשהו להאשמה הבוטה של ד"ר גלריה שצלפים ישראלים רצחו כמה ילדים קטנים, בני חמש עד שמונה, שלא היוו איום. העובדה שד"ר גלריה ואלמונים אחרים אמרו שראו ילדים שהובאו לבית החולים עם פצעי ירי בראשם לא מוכיחה שצלפים ישראלים הם שירו על הילדים. הרופאים לא טוענים שראו את אירוע הירי מתרחש או שראו צלפים ישראלים יורים על ילדים".
אבל מי צריך את כל הראיות האלה כשיש לנו את המילה המפורסמת של רופאים בבתי חולים עזתיים?
אמריקה, אומה של גנבים?
משהו קצת אחר לסיום. ביקורת מוכרת על התקשורת כיום טוענת שהגבולות בין דיווחים לדעות הולכים ומיטשטשים, אם לא נעלמו כליל. האמירה הזו כל כך מובנת מאליה שלא באמת צריך להביא לה דוגמאות, רק תחשבו אחורה על ידיעה או כתבה שקראתם בשבוע האחרון וכנראה שתבינו למה הכוונה, אם לא קלטתם מיד. ומאחר שאנחנו עוסקים כאן מדי שבוע בהטיות התקשורתיות נגד ישראל, זה בכלל ברור. ובכל זאת, מדי פעם מגיעה כתבה כל כך עסיסית שפשוט חייבים לדבר עליה, גם אם – במקרה הזה – היא אפילו לא מסקרת את עזה או לבנון אלא את וושינגטון הבירה.
בוושינגטון פוסט (איך לא?) פורסמה בסוף השבוע כתבה עם הכותרת המהממת "הזומבים ב-CVS, סיפור אימה של הקפיטליזם המאוחר". מאחר שכמעט כל מילה בכותרת הזו היא מם, בדיחה פנימית או רפרור מקודד לסיפור שלא מוכר כאן, נסביר לרגע שהכתבה עוסקת בתופעה נרחבת מזה זמן שבמסגרתה בשל הקלה משמעותית-עד-אבסורדית בחוקי הגניבה והחרפה של משבר ההתמכרות לסמים, "זומבים", כלומר מכורים, מדדים אל תוך בתי מרקחת (כמו רשת CVS), גונבים את מה שהם צריכים ללא הפרעה ומדדים החוצה בלי שמישהו יעצור בעדם. החנויות מתרוקנות ונסגרות, ואלו שנותרות פתוחות מיישמות אמצעי הגנה אבסורדיים על המוצרים שלהן (כמו לנעול הכול מקיסמי אוזניים למשחת שיניים מאחורי סורג ובריח).
מכיוון שחלקים מהוושינגטון פוסט הולכים והופכים לעלון הבית של השמאל הקיצוני, הכתבה באה להפריך את התופעה הזו אך למעשה פשוט מלגלגת עליה בילדותיות. ובין המשפטים המזלזלים, חבר אמת של המדור הפנה אותנו ליהלום אמיתי שאתם פשוט מוכרחים לקרוא: "אמריקה היא אומה שבנויה על אדמה גנובה, והבהלה המוסרית הנוכחית שלה היא על גניבה מחנויות".
ככה, בלי הסברים, בלי ציטוט איזה מומחה, אמירה שמוגשת לקוראים כדיווח. השם ישמור.
