בשנים האחרונות תושבי ונציה עושים כל שביכולתם לצמצם את מספרם של התיירים הרבים הנוהרים לעיר. במהלך השנים התיירות הזו הביאה לכך שבתי המגורים נעלמים, ובמקומם נבנו בתי מלון. יוקר המחיה עלה, והאוכלוסייה המקומית הולכת ומידלדלת. לפיכך החלו הרשויות העירוניות להגביל את גודל הקבוצות הנכנסות לעיר, לאסור שימוש ברמקולים ולגבות מכל תייר דמי כניסה. ולמרות כל זאת, אם לא יהיה שינוי דרמטי, צופים כי האוכלוסייה המקומית תיעלם עד 2030.
ונציה היא העיר הראשונה שבה מתגורר בן דמותו של הסופר ההולנדי איליה לאונרד פייפר, לאחר שהוא מכיר את אהובתו החדשה והמפעימה קלואי, חוקרת אמנות ליברלית. פייפר, שזה תרגום ראשון של כתביו לעברית, הוא סופר, משורר, פובליציסט ומחזאי הולנדי, שפרסם כבר יותר מארבעים ספרים, תורגם לשפות רבות וזכה במספר פרסים.
עלילת הספר מתקיימת בשני זמנים, הווה ועבר, שלא ממש שונים אחד מהשני בתוכן ובסגנון, ולעיתים מתערבבים זה בזה. ובכל זאת, מה שלא עובד אצל אחרים, איכשהו עובד כאן באופן הגיוני ונעים.
בעקבות האותנטיות האבודה
לפני ונציה, פייפר השתקע במלון "גרנד הוטל אירופה", מלון בעל קסם ישן שקפא בזמן, כמו היבשת עצמה. הוא מתחיל לחקור את תולדותיו של המלון ולהתבונן לעומק בדייריו ובעובדיו. גם את המלון הזה, כמו לא מעט נכסים אחרים ביבשת, קנה לאחרונה איש עסקים סיני, שנחוש לבצע בו מתיחת פנים כדי להתאימו למאה ה־21. למעשה, איליה עצמו אמור לכתוב "רומן אירופי גדול", כך לפי סיכום עם המו"ל שלו, ובה בעת נפגש עם צוות הסרטה שמעוניין לעשות סרט שקשור בו ובמה שהוא מתעסק בו – אירופה של המאה ה־21 על שלל בעיותיה ומאפייניה – אבל הם מסתובבים ללא כל רעיון מכונן; משום מה הם מאמינים שכך ישפרו את סיכוייהם לקבל תקציב.
אך פייפר מגדיר לעצמו מטרה אחרת: "הסיבה שבאתי בגללה למלון היא אהבה גדולה שכבר איננה עוד… אני משחזר את מה שקרה ומה המשמעות של כל זה לגביי". כך אנו יודעים מראש שסיפור האהבה שלו עם קלואי יסתיים, אם כי ההצהרה על אהבה גדולה היא מעט ריקה. דומה כי לאורך כל הדרך היחסים ביניהם מהווים אלגוריה רעועה מעט לתמות הגדולות של הספר. אין בהם רגעים מרגשים וגילויי אהבה, אלא בעיקר בילויים משותפים חביבים כמו מסע בעקבות ציור אבוד של קרוואג'ו, שגם הוא, כמעט כמו כל פעולה, דמות, אובייקט או תיאור נוף בספר – תמיד דו־משמעי. כל אחד מסמל את עצמו, באותה מידה שהוא מסמל את אותו עבר מפואר לפני אובדנו.
הרומן כתוב בצורה מפעימה. מעין שילוב קומי סאטירי של עיתונאות מסע, פרשנות פוליטית וביקורת תרבות. לעיתים הוא גולש לארכנות יתר (המייצג המובהק לכך הוא הפרק השביעי, שבו ישנו דיון אינטלקטואלי, אחד מני רבים, ולא דבר מעבר לכך), אך לא פעם מצליף ברגעים אלגנטיים, בארוקיים, ובעיקר בקטעים הגותיים שהם גם מדויקים יותר. פייפר עוסק בהם בתמות ובבעיות המוכרות של אירופה הנוכחית. אין כאן דברים מפתיעים, אבל הוא אוסף ומגדיר אותן היטב.
קודם כול סוגיית התיירים, או למעשה בעיית תיירות ההמונים. אמנם ונציה היא המייצגת החריפה שלה, אך היא קיימת גם בערים מתוירות אחרות כמו ברצלונה (שם מצאו המקומיים דרך מקורית להרחיק תיירים: לומר להם כי הם ירקו בתוך הבירה שלהם). מישל וולבק הצרפתי ידע לזהותה מבעוד מועד בספרו "פלטפורמה" (2003), שבו הוא הרחיק לכדי מסר שהאירופים עצמם מיצו את אירופה, שחקו אותה, בזזו אותה, רוקנו מתוכן. לכן הם החלו להמציא חופשות מסוג אחר במקומות אקזוטיים.
מעבר לעניין הדמוגרפי, פייפר תוהה על מהות התיירות עצמה. לדידו, הערים התיירותיות בעצם מסגירות עצמן בכך שהן מוכרות את נשמתן. "בזמן שהתיירים מחפשים בעיקר חוויה אותנטית, הנוכחות שלהם היא שגורמת לאובדן האותנטיות שאליה הם כה משתוקקים". עוד הוא מאבחן כי כיום אנשים לא מגבשים את זהותם רק באמצעות המקצוע שלהם, כמו בעבר, אלא במידה גדלה והולכת באמצעות הדרך שבה הם מבלים את חופשותיהם (שלא לדבר על האופן שבו הם מעלים את התמונות בפלטפורמה דיגיטלית זו או אחרת).
פיתוי באמצעות סודוקו קוגניטיבי
בעיה גדולה נוספת היא המהגרים. מחד, ישנו הצורך ההומני לקבל אותם נוכח נסיבות הגירתם (לפחות אצל חלקם). מאידך, אין אפשרות להטמיע אותם באמת בתוך החברה האירופית. לפי פייפר, אותם מהגרים הם שצובעים מחדש את צבעי היבשת שדהו, אבל זו בדיוק הבעיה. ליבשת נותר רק העבר שלה וההתרפקות הנוסטלגית עליו. הם צובעים אותה, וכך הם שוחקים אותה. לא בכדי מהגרים אינם מגיעים לוונציה. המהגרים הם למעשה "האותנטיות החדשה", ובכך מאיימים לפרק את עולם התיירות הנוכחי. "התיירות היא ניגוד לא נעים לצורה אחרת של נדידה, שבאה כתוצאה מהגלובליזציה… בשעה שאנו פותחים את גבולותינו בברכה לזרים שבאים לבזבז את כספם אצלנו, אנחנו רוצים לסגור אותם בפני זרים שבאים כדי להרוויח אצלנו את כספם".
בעיה כלל־אירופית נוספת שבאה לידי ביטוי ברומן היא הפופוליזם הפוליטי. פייפר ראה זאת בפולין, בהונגריה ובאיטליה, אבל גם בהולנד עם ראש הממשלה הנוכחי מארק רוטה. הוא בז לתופעה ובה בעת מבועת ממנה, אם כי אין לו שמץ פתרון. "מדובר בבדלנות הנובעת מגעגועים לזמנים טובים יותר שהיו או לא היו. המחשבה שהפתרון לבעיות העכשוויות נמצא בסיבוב השעונים לאחור, ליום שבו הבעיות עוד לא היו קיימות, היא מפתה. זה הפיתוי של הפופוליזם הימני שהוא נוסטלגי במהותו. חוסר שביעות רצון ופחדים נוצריים, מלובים ומועצמים כדי להציג עבר אידיאלי".
את שלל התמות והבעיות, הרלוונטיות והלא פשוטות הללו, מציף פייפר לאורך עמודים רבים, לפעמים יותר מפעם אחת. דמויות המשנה שלו אינן נוטות לדבר, להתנהל, להרגיש, לפעול – אלא בעיקר להרצות באריכות על הנושאים הללו. הן עושות זאת לרוב בתחכום יתר רהבתני: אם זה חברו האינטלקטואל שגר במלון ואם זו משוררת אלבנית תמהונית, שכנראה מנסה לפתות אותו באמצעות סודוקו קוגניטיבי בלתי פתיר.
העתיד קורה במקום אחר
פייפר מתכנס לכדי מסקנה מרכזית אחת: אירופה הנוכחית מחפשת את הסיפור שלה. ונדמה כי זו גם הבעיה של הרומן עצמו. כך הוא עצמו מתוודה בעמ' 456, לקראת סוף הרומן: "כשאני מביט עכשיו לאחור, עם הידע שיש לי היום איך הסיפור הסתיים; אני מבין שזאת בדיוק הייתה הבעיה: אני לא אוהב תפניות לא צפויות בעלילה. אני חסר את הגמישות להבין את ערכן".
אין ברומן בעיית אוויר חם של יתר ארס־פואטיות (כמו למשל אצל פול אוסטר, נרקומן ארס־פואטי), אלא שהעלילה מינימלית, חיוורת, נעלמת לפרקים, לא מספקת. בשלב מסוים, בעוד מקטע ארוך של דשדוש עלילתי, אומר לו חברו פטר כי הרומן שעליו הוא עובד נשמע כמו "הר הקסמים" של המאה ה־21. לכאורה זו מחמאה. הרומן הארוך והקלאסי של תומאס מאן אינו מתרחש בבית מלון אלא בבית מרפא על האלפים השווייצריים; מאן מציג שם מעין מיקרוקוסמוס של חברה אירופית רב־לאומית. אבל גם שם העלילה היא כמו תופעת לוואי, במיוחד בכרך הראשון. אם כי מאן יצא למסע חקר ממוקד יותר, התוהה על מוסכמות השכל הישר והחופש האנושי.
"גרנד הוטל אירופה" מהדהד רבות יצירה קלאסית נוספת: "האיש ללא תכונות" של רוברט מוסיל, המציג את דעיכתה המוסרית והאינטלקטואלית של האימפריה האוסטרו־הונגרית ושל אירופה בכלל. הוא נחשב "רומן רעיונות", מושג שפס מעולם הספרות. לרוב משמעו שמדובר בפלטפורמה סיפורית, שעליה מתלבשת מלתחה אינסופית של הגות. אך למרות היעדר העלילה והפטפטנות, מדובר ברומן מרשים בעל תובנות מעניינות, שברור מקריאתו כי הוא נובע ממקום אמיתי, גם אם שכלתני ולא לגמרי רגשי.
בעמ' 157 קובע פייפר כי "אנחנו כאן בשמורה מתקלפת שבה אנו מנסים לשמר את התרבות הדועכת לאיטה שלנו, בעוד שהעולם בו נוצר העתיד קורה במקום אחר". הוא נוצר כאמור בסין (ע"ע הבעלים של המלון), אבל גם במדינות המפרץ. התפנית המשמעותית בעלילה מתרחשת כאשר קליאו מקבלת הצעה מאיחוד האמירויות להקים שחזור מדויק של הלובר. סביר כי בשלב מסוים ישחזרו את ונציה לגמרי, כי זו המקורית כבר קמלה. וזו רק ההתחלה.
קלואי, שלאורך הרומן הציגה עצמה כאשת עקרונות שאינה מתפשרת על אמת אמנותית, לא מהססת לקבל את ההצעה. כפי שאופ"א לא היססה לאפשר לקטאר לארח את מונדיאל 2022, וכפי שהרווארד, פנסילבניה ועוד אוניברסיטאות עילית אמריקניות פתחו את זרועותיהן למימון הגדול. על כך פייפר לא מתעכב מדי, אולי מרוב אימה, שכן לפי סוף הרומן זהו הכיוון שאליו העתיד הולך. זה כבר קורה בהווה, ולפייפר ולאירופים כמוהו לא נותר אלא לנסות להחזיק את העבר כמה שאפשר, לפני שכולו ישוחזר ליד מלון בורג' אל־ערב, או על אי מלאכותי באבו־דאבי.
