הדיון הציבורי הסוער בסוגיית השוויון בנטל וגיוס חרדים לצה"ל, לאור המלחמה וההכרח הלאומי להגדיל את הסד"כ ולהאריך את משך השירות, מחדד ביתר שאת את השאלה הלא פתורה: מי ניצח – הציונות או החרדיות? סוגיית הגיוס היא המעוז האחרון הנשלט בחוזקה ע"י המנהיגות החרדית למניעת "ישראליזציה" מוחלטת של החרדים, ועל כן היא תנהל קרב עוצמתי במטרה לסכלו.
ההתגוששות הערכית-אידאולוגית בין שתי התנועות התחילה מיד עם הופעת הציונות כתנועה לאומית במאה ה-19 ואף עוד קודם לכן, במאבקה של האורתודוקסיה בתנועת ההשכלה. נכון הוא כי בני היישוב הישן היו נטועים היטב בגאולת הקרקעות שבא"י, בהתיישבות החדשה שמחוץ לחומות ירושלים ובמקומות נוספים. למרות זאת, משהוברר כי התנועה הציונית שואבת את השראתה מתנועות לאומיות אירופאיות ומתנכרת לחיי תורה ומצוות, היא נהפכה למקור התנגדות כללי לאורך כל הציר שבין הרש"ר הירש "הליברלי" ועד לקיצוני רבני הונגריה, חסידות סאטמר וחב"ד. שיאו של התהליך היה בהקמתה של "אגודת ישראל" ב-1912, שכבר בראשיתה אימצה דוקטרינה דואלית וגמישה, קרי: שלילת הציונות מחד וקריאה לחיזוק בניינו של היישוב היהודי בא"י מאידך.
חרף חתימתו של מנהיג אגודת ישראל דאז, הרב יצחק מאיר לוין, על מגילת העצמאות הציונית, כבר מראשיתה התעצבה הפוליטיקה החרדית בסוגיית מעמד בני הישיבות ופטור מגיוסם לצה"ל עפ"י תפיסת עולמו של "החזון איש" וברוח רצונו לעצב את החברה החרדית כחברת לומדים. המפגש של בן גוריון בביתו של החזון איש הוליד אתוס חרדי בדבר "השליט החילוני היהיר שהלך לשחר פניו של איש התורה והאמונה" ונהפך לסנסציה עולמית של ממש. המפגש תואר כמאבק בין טוב לרע, בין טומאה לטהרה, והוקבל אפי' לפגישת ר' יוחנן בין זכאי עם אספסיאנוס הרומאי, הוא נחרט בזיכרון הלאומי בעיקר בשל משל העגלה המלאה והעגלה הריקה.
חוקרי החברה החרדית משתמשים במונח "פרדוקס" כדי להמחיש את הפער בין מה שסברו בעבר רבים וטובים בדבר אי יכולתם של החרדים לשרוד לאורך זמן בחברה המודרנית, ובין העובדה כי בפועל הם מצליחים לעשות זאת ובהצלחה לא מבוטלת. כלומר דווקא החברה החרדית, הנתפסת כמנוגדת למודרניות, משגשגת במפתיע במיוחד תחתיה.
חלק מהפרדוקס החרדי באשר לסוגיה מי משתי התנועות ניצחה, עוסק בסוגיית הלאומיות כתוצר של המודרנה. לכאורה, האולטרה אורתודוקסיה החרדית חרטה על דגלה מאבק בלתי מתפשר בציונים הכופרים, וכבר בראשית ההתנגשות האידאולוגית ביניהן הציבו עצמן שתי השיטות, הציונית חילונית והחרדית, כמנוגדות במהותן ובטיבן זו מזו, כשבבסיס ההתנגשות הייתה התפיסה שהדת ככלל והחרדיות בפרט מנוגדות למודרניות. המציאות בשטח הוכיחה ומוכיחה ביתר שאת כיום את ההפך הגמור. החרדיות היא חלק מהמודרניות, היא ניזונה ממנה, ומצליחה לשמר את כוחה ואף להגדילו.
דווקא תפיסתו של החזון איש בדבר העגלה הריקה מסמלת את האינסטרומנטליות שמייחסים החרדים למדינה הציונית בשל שגשוגה גם לשיטת החרדים עצמם. העגלה הריקה אינה מסמלת התנשאות על החילונים, אלא הפשיטה מהמדינה הציונית את כל ערכיה, והפכה אותה למכשיר וכלי להתאגדות חברתית מדינית בלבד. משכך, אפשר להשלים עם קיומה בדיעבד, להיות בה לשון מאזניים פוליטי, ואפילו להיות חבר במוסדות הלאומיים באמצעות מפלגה חרדית כפי שקורה כיום.
לשאלת מי ניצח ומי הפסיד עד כה. מתנגדי החרדים הקולניים מצידה השמאלי של המפה הפוליטית, אלו שסובלים גם כך מפסימיות כרונית בדבר היתכנות הפרויקט הציוני, יטענו בלהט כי הקרב כבר כמעט הוכרע לרעתם. לדידם, המדינה סטתה ממסלולה כפי שראוה בעיניי רוחם האבות המייסדים, היא הולכת ומתחרדת לאור הילודה החרדית והחרד"לית הגבוהה, ועל כן הפגנות הקפלניסטים ותומכיהם הן ההזדמנות האחרונה לשינוי כיוונה של הספינה. כך גם הפכה מגילת העצמאות מרובת הפשרות לטקסט כמעט תנ"כי בעיני האגף החילוני ליברלי.
מנגד, על פי מיטב תועמלני החרדיות הליטאית האליטיסטית, המנסים לשמר בכל כוחם את עיקרי האידיאולוגיה החרדית המקורית ולעמוד בפרץ השינוי הטקטוני ברחוב החרדי, מובלטת ביתר שאת פשיטת הרגל של הציונית החילונית, כישלונה של לאומיות חילונית ריקה שהתיימרה להחליף את הדת היהודית, וגם ביקורת על הלאומיות הדתית שהפכה למשיחית ולמסוכנת ומתגרה באומות, כפי שאמר בזמנו הרב אלחנן וסרמן: "אם הרעיון הלאומי הוא בבחינת ע"ז (עבודה זרה), אזי הרעיון הדתי לאומי הוא בבחינת עבודה זרה בשיתוף". לדידם של תועמלני החרדיות, כל הזרמים האחרים לוקים בהווייתם, ועל כן הם חסרי תוחלת ועתיד, למעט החרדים עצמם.
דא עקא, מציאות ותועמלנות לחוד. ממעוף הציפור ובהתייחס לליבת העימות הציוני-חרדי עוד מהמאה ה-19, נחלה החרדיות כישלון מוחץ. חרף תחזיתם הנחרצת של ראשיה אירעו שלושה תהליכים דרמטיים: הראשון, הלאומיות היהודית חרף כל הקשיים הניצבים לפתחה ונבואות הזעם המוקדמות בדבר כישלונה הצפוי, חיה קיימת ובועטת מתמיד, גם בקרב רוב הציבור החרדי היום. השני, השפה העברית הזנוחה הפכה לשפת כלל העם בכל המגזרים, והשלישי, הציונות עצמה נהייתה ליהודית יותר. רוב יהודי הארץ מגדירים עצמם מסורתיים, וישראל החילונית נהייתה למרכז תורני ענק שלא היה כמותו.
דווקא משום כך, ובשל תהליכי הישראליזציה והשתלבות החרדים בחברה, המאבק המסתמן בעניין הגיוס יהיה משמעותי ועצים במיוחד בשל היותו המשלט האידאולוגי האחרון של מנהיגי הציבור החרדי. בנופלו, יושלם תהליך הישראליזציה המוחלטת של החרדים ותוכרע שאלת הניצחון בקרב האידאולוגי בין שתי התנועות.
