אימי היקרה הלכה לעולמה באמצע חול המועד סוכות. תהליך הפרידה הארוך והאיטי נמשך כמה שנים, ולאורך התקופה נוצר בגרוני גוש מחניק של צער ויגון. כידוע, שמחת חג הסוכות דוחה את מנהגי האבלות והשבעה עד מוצאי יום־טוב אחרון, וכך נאלצתי להדחיק את הצער האישי מפאת שמחת החג. ואולם, הידיעה שחג דוחה אבלות לא העלימה את החוויה האישית המוחשית. האמונה והמחויבות להלכה אינן סם מרדים לעולם הרגש.
כך מצאה משפחתי את עצמה, בעיצומו של חג, חוזרים איש איש למשפחתו הגרעינית ולשגרת החג. זו הייתה חוויה מוזרה ומורכבת של שילוב צער ושמחה, רגש פרטי וקולקטיבי. מעין עקדה של הצער, כאשר קול נאלם קורא לי לבלום את יגוני האישי והטבעי מפני מציאות עליונה וגבוהה יותר, שהרבה פחות נוכחת עבורי מאשר היעדרה של אימי.
בבוקר שמחת תורה, בעיצומם של שבת וחג, התחלנו לשמוע אזעקות ולראות את יירוט הטילים מעזה. תוך שהמלחמה מחלחלת לעולמנו, התחלנו במוצאי החג לשבת שבעה, כאשר אימת האירועים הולכת ונכנסת למציאות ולתודעה. שוב הרגשתי שצער הפטירה של אימי נדחק לזווית, מתכווץ בביישנות נוכח רשימת השמות המתארכת של הנרצחים והנופלים. שוב מצאתי את עצמי מסתירה מעט את צערי האישי, שוב נפער דיסוננס גדול בין הצער הלאומי על אזרחים וחיילים צעירים לעומת הורה מבוגר שנפטר בשיבה טובה.
מצאתי את עצמי אומרת קדיש על אימי עם שאר האבלים, בהם הורים ואחים שכולים, בימים של סערה פנימית ושל הצפת מחשבות ורגשות, כשכולנו שבורים מצער, מוצפים שאלות ותסכולים, מנסים להיאחז בתקווה ובנחמה. מול כל אלה חשתי שהקדיש מתעלה מעל ההתייחסות האישית לאבל ולצער הפרטיים, ועוסק באמירות גדולות ונשגבות.
ההיסטוריה היהודית לצידי
תפילת הקדיש מעוררת בי מחשבות רבות מדי יום. אני חושבת על הכוח המופלא שלנו מול המשברים העצומים, כאשר הרוע בעולם מתגלה בכל כיעורו. אני חושבת על מורכבות האדם והחיים, ועל שאלות שאין לנו עליהן תשובות. מול החוויות האיומות והנוראות, שבמבט שטוח נראות כאנטי־תזה לקדיש, אנחנו עומדים בראש מורם בבית הכנסת, מתרוקנים מהספקות נוכח הקב"ה, ומצהירים שהכול מוביל לגילוי מלכות ה' בעולם. "יהא שמיה רבא" – אנחנו מכניעים את השכל והרגשות ומודיעים ברבים: אני מאמין בעומק הלב בקב"ה, גם כשהרע נוכח בעוצמה גדולה כזו.
בימים הקשים שאנו חווים, תפילת הקדיש היא מעשה המאחד בין כולנו. היא מכניסה רבים לבית הכנסת, ומחברת את המוות עם קדושת החיים. הקדיש הוא לא רק תפילה אינטימית יהודית, אלא הזמנה לכל אדם להקשיב לניואנסים הדקים של המציאות ולחוש את נוכחות הקב"ה בהיסטוריה. זו תפילה שנוגעת בעצבים עמוקים, אך איננה עוסקת בעצב.
באופן אישי, הקדיש עוזר לי לחוש חלק מקהילה, ובתחושת השייכות הזו יש המון נחמה. אולי זוהי המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לרשת מאימי עם הסתלקותה מהעולם. הבנתי שחוויית האמונה שלי הייתה חסרה. אמונה חייבת להיות הרמונית עם הקהילה והסביבה, במיוחד בימינו, כשהבדידות מלווה את המאמין כל העת. לא בכדי אין הקדיש נאמר אלא במניין עשרה.
כשהתחלתי לומר קדיש, לא הבנתי עד כמה זו תהיה חוויה משמעותית עבורי. אמירת הקדיש לוקחת אותי למחוזות חדשים שלא היו מוכרים לי. אברהם יהושע השל אמר שחז"ל חיברו את התפילות כנגד האדישות הקיימת בעולם. מעשה התפילה מרחיב את הסולידריות, התפילה מלמדת אמפתיה. המפגש הקבוע עם חברותיי לתפילה, בזכות הקדיש, פתח לי את הלב. לפתע שמתי לב שאני עוקבת אחר המתפללות משבת לשבת, מתוך דאגה ואכפתיות. אני דואגת לזו שנראית מכונסת בעצמה, חשה בחסרונה של זו שלא הגיעה הפעם, ומחכה לצאת השבת להתעניין בשלומה. בזכות הקדיש אני מבינה שבלי הביחד אין איכות לתפילה. אני מרגישה אמפתיה לאימי ולסבים שלי עד אברהם, יצחק ויעקב. אני חשה המשכיות, חושבת על העבר, ההווה והעתיד. כל מעמקי ההיסטוריה היהודית נמצאים לצידי בעת אמירת הקדיש, ברית גורל וברית ייעוד גם יחד.
הקריאה של עגנון
בערב יום הכיפורים תש"ח פרסם ש"י עגנון את "פתיחה לקדיש – אחר מיטתם של הרוגי ארץ ישראל", לאחר שיהודים רבים נהרגו בפרעות. ביצירה קצרה זו הוא מתאר את ההבדל בין מלך בשר ודם שיוצא למלחמה, מאבד את חילותיו ואינו מרגיש בחסרונם, "שאומות העולם מרובים וגייסות שלהם מרובים". לעומת זאת – "מלכנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא מלך חפץ בחיים, אוהב שלום ורודף שלום ואוהב את ישראל עמו… כל אחד ואחד מעמנו חשוב לפניו כלגיון שלם, לפי שאין לו הרבה להעמיד במקומנו. נפקד חס ושלום אחד מישראל, באה פחת בלגיונותיו של המלך ובאה תשות כוח כביכול במלכותו יתברך. שהרי מלכותו חסרה לגיון אחד מלגיונותיו ונתמעטה חס ושלום גדולתו יתברך".
את הדברים הללו מחבר עגנון לתפילת הקדיש: "לפיכך מתפללין אנו ואומרים אחר כל מת מישראל יתגדל ויתקדש שמיה רבא. יגדל כח השם ולא יביא תשות כח לפניו יתברך, ויתקדש בעולמות שברא כרצונו, ולא נפחד על עצמנו אלא מהדר גאון קדושתו יתעלה. וימליך מלכותיה, שתתגלה ותראה מלכותו בשלימות ולא יתמעט ממנה חס ושלום. בחייכון וביומיכון ובחיי כל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב, שאם מלכותו גלויה בעולם שלום בעולם וברכה בעולם ושירה בעולם ותושבחות הרבה בעולם ונחמה גדולה בעולם וישראל קדושים אהובים בעולם וגדולתו גדלה והולכת ומתרבה ואינה מתמעטת לעולם".
על פי עגנון, בתפילת הקדיש אנחנו לא רק מעלים את גדולת ה', אלא מביאים שלום לעולם. עם ישראל מקדש שם שמיים למען העולם. אנחנו עם נבחר לא לעליונות, אלא להגדלת מלכות ה'. זוהי נבחרות של אחריות וקבלת תפקיד. הקדיש מכריז שכל אחד מישראל מעלה את גדולתו ומלכותו של השם ואת השלום בעולם. ומכיוון שלכולנו יש פוטנציאל להשרות שכינה ושלום בעולם, כאשר כל אחד מישראל נפרד מהעולם, עלינו למלא את מקומו כדי שלא יפחתו הבאת השלום לעולם וגילוי האמונה האלוקית. הקדיש מחבר את המוות עם הקדושה והייעוד. לקב"ה אין רזרבות, וכאשר מת או נופל אדם מישראל, כל אחד נדרש למשימה, ובתוך המשבר מתגלים כוחות עצומים להשגת שלום בעולם: "לפיכך אחינו כל בית ישראל, כל המתאבלים באבל הזה, נכוון את ליבנו לאבינו שבשמיים".
לאחר פטירת אימי נותר רק הזיכרון. באמירת הקדיש אני מוצאת במילים ספורות תקציר לנעשה בנפש פנימה. הוא מזכיר לי את הסיבה ואת המשמעות לקיומנו: אנו לגיונותיו של הקב"ה, וכל אחד הוא עולם מלא. הקדיש ממלא את נפש האדם ונפש האומה. יש קדיש ליחיד וקדיש לרבים, קדיש לזקן וקדיש לטף, קדיש לאזרחים וקדיש לחיילים, קדיש בימי שלום וקדיש בימי מלחמה. ועל כולם, "יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא".
