בפורים תשע"ו (2016) הגיעו שני מחבלים תושבי חברון לעמדת צה"ל ליד תל רומיידה. הם ניסו לדקור את הכוח שבעמדה, אך הצליחו לפצוע קל רק את אחד החיילים, שהדפו אותם וירו בהם. זה היה אירוע אחד מני רבים בגל טרור שהתחיל חצי שנה קודם לכן, ונראה היה שבאופן יחסי הוא הסתיים בשלום. ואז הגיע כוח תגבור שכלל את סמל אלאור אזריה, ופעולה אחת שלו הפכה את האירוע לסיפור שיסעיר את מדינת ישראל במשך כמה שנים.
באחד השירים הזכורים ביותר של "ארץ נהדרת", המסכם את הפרשה וכל המעורבים בה על בסיס השיר רפסודיה בוהמית, מסכם מריאנו אידלמן בתפקיד אזריה: "תכל'ס איזה באסה / שעלי נפלו / יש כמוני אלף / אבל רק אותי צילמו". ואכן, השמועות מספרות שווידוא הריגה במחבל שכבר לא מהווה איום הוא לא תופעה נדירה בצה"ל, אם כי בדרך כלל זה עניין של שניות ולא של אחת עשרה דקות, וברור שמה שסיבך במקרה הזה את החייל היורה ואת המערכת הפוליטית כולה, היה הסרטון שצילם פעיל "בצלם" מקומי. אבל כשהארץ כולה סערה, הדיון שינה את פניו בהדרגה מוויכוח ערכי לדיון עובדתי.
דיון עובדתי – הכרעה ערכית
בתחילת הפרשה טענו תומכי אזריה ברשתות וברחובות שהמעשה שלו היה נכון, גם אם מנוגד לפקודות. מחבל שמנסה להרוג – דינו מוות, וגם אם בפועל מערכת החוק והמשפט שלנו אינה נוקטת בעונש הזה, מבחינה מוסרית זה הדבר הנכון והצודק. ולכן אזריה צריך להישפט על ירי בניגוד לנהלים, בהליך פנים-צבאי סטנדרטי, והאירוע לא אמור להתנהל מעבר לרמת המג"ד – הוא לא עניינו של המח"ט, לא של הרמטכ"ל, ובטח שלא שייך לראשי המערכת הפוליטית.
מהעבר השני טענו המתנגדים שחיי אדם הם חיי אדם, והבחירה לא להשתמש בעונש מוות היא לא טכנית אלא מהותית. ברגע שמחבל כבר אינו מהווה איום, אנחנו צריכים להתייחס אליו כאל אדם פצוע שדורש טיפול, ומי שיורה בו הוא פשוט רוצח.
כעבור כמה שבועות הדיון השתנה: עכשיו טענו תומכי אזריה שהמחבל היווה איום – ייתכן שהייתה עליו חגורת נפץ. טענה אחרת (והפוכה) שהציגו פתולוגים מטעם ההגנה, היא שהמחבל עבד אל-פתח א-שריף בכלל לא נהרג מהירי של אזריה אלא מהירי של החיילים בזמן האירוע עצמו. באופן בלתי מפתיע, אלה שהשתכנעו מהטענות האלה וצידדו בהן בכל הכוח, הם בדרך כלל אותם אנשים שחשבו שווידוא הריגה במחבל שכבר אינו מהווה איום הוא דבר נכון; ואלה שטענו שעובדתית אזריה ירה באדם חי שלא היווה איום, הם גם אלה שחשבו מראש שהמעשה הזה פסול.
אם נסתכל היטב, נבין שמבחינה ערכית הוויכוח הוכרע: ברגע שתומכיו של החייל היורה טענו שהוא ירה מסיבה מבצעית, הם למעשה הודו שירי במחבל מנוטרל הוא פסול מוסרית, כפי שקובע החוק, ולכן צריך להסביר שזה פשוט לא מה שקרה. איש לא העז לעמוד ולומר: מחבל הוא בן מוות, ירי בו הוא הדבר הנכון, והבעיה היא בהוראות הפתיחה באש.
קו ההגנה שנבחר, כידוע, לא שכנע את בית המשפט, שהכריע שאזריה הרג אדם שלא היווה איום, שלח אותו לכלא (אם כי באשמה מופחתת), וטרח להדגיש שוב את המסקנה המהותית: חיי אדם הם חיי אדם, והמעשה של אלאור אזריה פסול ומנוגד לערכי צה"ל.
בין חברון לבארי
שבע שנים וחצי מאוחר יותר, ירי אחר מנוגד לנהלים עולה לדיון ציבורי – ההוראה של ברק חירם להפגיז את בית פסי כהן בבארי. כמעט כל פרט שונה בין המקרה של אלאור אזריה לאירוע הנורא של בני הערובה בבארי – בחברון היה זה אירוע מקומי ובבארי כאוס מוחלט ועיצומה של מלחמה; בחברון הנפגע לא היווה סכנה בזמן הירי, בבארי היו ארבעים מחבלים חמושים שניהלו קרב מול כוחות צה"ל; וכמובן, הנורא מכול: בחברון היה זה מחבל ששילם בחייו, ובבארי מדובר על שנים עשר אזרחים ישראלים. וישנו גם ההבדל בין מפקד מנוסה בדרגת תת-אלוף, לבין סמל צעיר שפעל על דעת עצמו. ועדיין, בשני המקרים מדובר על אירועים שנבחנים בשני מישורים: המישור הערכי והמישור העובדתי.
במישור הערכי, עומדים כאן שני ערכים האחד מול השני: הראשון הוא הגיבוי לקצינים שיוזמים, חותרים למגע, מגדילים ראש – ואולי טועים. בתוך הכאוס האדיר של שמחת תורה, ברק חירם היה מהקצינים שיזמו, תקפו והובילו כוחות, ובוודאי אחראי להצלת חייהם של ישראלים רבים, אי אפשר להתעלם מכל זה. השני הוא כמובן חיי האדם שנגדעו. סביר להניח שאם היינו שואלים לפני חצי שנה מה דינו של קצין שהורה לטנק לירות על בית שבו אזרחים ישראליים, היינו מתקשים מאוד לחשוב על תרחיש שבו הקצין לא מסיים בכלא. אכן, התרחיש של שמחת תורה לא היה באופק האפשרויות של אף אחד מאיתנו, ועדיין – האם ראוי שאדם שנתן פקודה כזאת ימשיך להתקדם בצבא כאילו כלום לא קרה?
המישור העובדתי עדיין מתברר, וכמעט כל מי שמביע עמדה ממהר לסייג ולומר שהאירוע עדיין לא נחקר עד תום. אבל נדמה לי שאין חולק על כך שחירם ירד מיוזמתו לשטח וניהל את המלחמה במשך שעות, כשהכוחות שניהל הצילו חיים רבים. לפי ראיון של חירם עצמו, הוא התווכח עם מפקד כוח הימ"מ שבמקום, הכריע שנגמר הזמן למשא ומתן, והורה לטנק לירות שני פגזים אל עבר הבית. ידוע גם שהיו בבית בני ערובה חיים בזמן הירי (אם כי יש ויכוח על מספרם), והשאלה הגדולה היא האם חירם ידע את זה או שלמיטב ידיעתו באותה שעה היחידים בבית שנותרו בחיים היו המחבלים.
כיוון שהעובדות עדיין לא התבררו, הדיון הציבורי או הערכי צריך להתנהל במנותק מהשאלה המעשית, ובשבילו עלינו להניח את התרחישים המנוגדים: האם אלה שחושבים שחירם צריך להיות מודח, ימשיכו לחשוב כך גם אם יוכח שלא הייתה לו שום דרך לדעת שנותרו בני ערובה בחיים – או שלדעתם מי שהביא לתוצאות כאלה לא יכול להישאר בצבא, ולא משנות הנסיבות? ואלה שחושבים שהוא פעל נכון, האם הם ישנו את דעתם אם יתברר שהוא ידע היטב מה המחיר הפוטנציאלי של הפקודה שלו – או שצריך לגבות אותו בכל מקרה?
הרמטכ"ל, כך פורסם השבוע, אמר בפורום מטכ"ל שהצבא לא יוותר על ברק חירם – ובמקביל דחף להשלים את התחקיר. כשזו המסקנה, עוד לפני שכל העדויות נגבו ופורסמו, נראה שלפחות העומד בראש הצבא כבר הכריע איזה ערך גובר במקרה הזה.
