את טיעוניה של סתיו שפיר אפשר לסכם בארבעה משפטים: 1. הציבור הימני נמשך אחר פוליטיקה מחנאית, מזהה את התמיכה בעסקת חטופים עם השמאל ולכן מתנגד לה; 2. הגורם למציאות הנוכחית איננו שחרור סינוואר אלא כישלון צבאי, ותמיד ניתן יהיה לטפל במחבלים שישוחררו; 3. מבחינה מוסרית והלכתית, שחרור השבויים הוא ערך עליון; 4. חזרת החטופים תביא לתיקון השבר הישראלי.
אנסה להשיב לדבריה. גם שפיר מודה שבעבר הציבור הדתי הוביל את הסנטימנט של ההזדהות עם שבויים וחטופים, וכך היה גם כעת, בתחילת המלחמה. אלא שלדבריה רגש זה אבד כחלק משיח פוליטי שהרעיל את הנושא. אכן, יש אמת בדבר; יש מי שהרעיל את הנושא, בזורקו לתוכו פוליטיקה. היה זה מי שבנה את אתר הפעילות למען החטופים תחת אתר הפעילות של ארגוני המחאה, והפך בתוך זמן קצר את אוהל המחאה מול הכנסת, מאוהל למען החטופים לאוהל הפגנה נגד הממשלה. למרות זאת, אני מסכים שעל הציבור הדתי להמשיך להשתתף עם המשפחות וללוותם בימים הקשים שהן עוברות.
אלא שהדבר איננו כה פשוט. בעיניי ראיתי כיצד נציגי ציבור ימניים שהגיעו לכיכר החטופים גורשו בבושת פנים ובצעקות, תוך האשמתם באחריות מלאה לחטיפות. את הצעקות הללו לא הצליחו להרגיע אפילו אותן משפחות שהזמינו בעצמן את נציגי הציבור. אירועים כאלה קרו יותר מפעם אחת, ולא פלא שהם הרחיקו את אנשי הציבור הימניים מהכיכרות ומהעצרות. אי אפשר להזמין ביד אחת ולסלק ביד השנייה. כך שעל אף הסכמתי העקרונית לקריאת ההתעוררות לציבור הדתי להשתתף בעצרות, כדאי לוודא מול המשפחות שהן אכן מוכנות ורוצות לקבל אותנו.
השתלטות מיעוט קטן מבין המשפחות על המטה הבריחה לא רק את הציבור הדתי אלא אף גרמה לקרע בין המשפחות, כפי שהתגלה בשבועות האחרונים. אינני סבור שהימין הוא שחולל את השבר הזה, כפי שטוענת שפיר; הוא רק הגיב לו באופן טבעי ועצוב.
ניתוחה הביטחוני של שפיר את המצב בכללותו לוקה בפשטנות. האמירה כאילו האחריות לטבח מוטלת על ההיערכות הפגומה בשטח, ולא על שחרורו מהכלא של ארכי־מחבל בעסקת שליט – היא פשטנית למדי. אכן, ההגנה הלקויה אפשרה למרבה האסון את הצלחתה המסחררת של המתקפה, אך מה שנתן לה את הדלק ושימש כמניע עמוק לה – הוא שחרור סינוואר בעסקה מהסוג שהוא מנסה לשכפל כעת, זאת כמובן לצד להט דתי יוקד ובלתי־ניתן לעצירה. זהו גם המענה לעתיד: לא מספיק לומר ש"תמיד נוכל להמשיך לפגוע במחבלים". המטרה איננה רק לפגוע בהם אלא גם במניעים שלהם. עסקה מול החמאס, ככלל, תפעל באופן הפוך ותיתן להם לגיטימציה ודלק רב להמשך פעילות דומה.
שיטוח הטענה בא לידי ביטוי גם בחלק ההלכתי והמוסרי בדבריה של שפיר. כאשר חז"ל והרמב"ם דנו ב"פדיון שבויים", עמדה לנגד עיניהם מציאות של חטיפה לצורך כופר, כפי שקורה גם היום במדינות עולם שלישי. על מקרים אלו נאמר שיש לעשות מאמץ עליון למען השחרור, מכיוון שהמטרה ברורה ויחידה, המחיר ידוע ומוסכם מראש (היה מקובל אז שיש "ערך" לכל אדם), וכל עוד אין מדובר על "יותר מכפי דמיו" – הרי שיש להקדים ולעשות כן.
ואולם, אין הנידון דומה לראיה. במקרה הנוכחי לא נחטפו רק החטופים הידועים לנו, אלא מדינת ישראל כולה, זו איננה חטיפה פרטית אלא חטיפה לאומית, ולא מדובר בשחרור אנשים פרטיים במחיר ידוע מראש, אלא במשא ומתן שמטרתו השפלה פומבית של מדינת ישראל, השפלה שיש לה נגזרות דרמטיות ומרחיקות לכת לביטחונה של מדינת ישראל בטווח המיידי והארוך, כך לדעת מומחי ביטחון גדולים וחשובים. כל זה עומד על הפרק, ולא רק שחרורם של 134 אנשים ספציפיים.
את שיקול הדעת המורכב והסבוך הזה יש לערוך באופן שכלתני וקר. ואם יש מישהו שהוכיח שהוא מסוגל לעשות זאת באופן ענייני באמת, מבלי להיצמד לאג'נדות מוכנות מראש, ותוך נכונות עמוקה לבחון את השקפות עולמו – הרי אלה דווקא שרי הציונות הדתית. כזכור, הם הגיעו לדיון בעסקה הראשונה מתוך מחשבה שהיא מסוכנת, הצליחו לשפר רכיבים חשובים בה, והצביעו בעדה (כפי שציינה שפיר, משום מה בסוגריים בלבד). נציגי סיעת הציונות הדתית היו אפוא היחידים שהוכיחו בגרות ויכולת להפעיל שיקול דעת ענייני, ואף לשנות את דעתם בהתאם.
הניסיון להפוך את דעתם של משפחות החטופים לקובעת בתחום – הוא מסוכן: אנשים אהובים אלו, שסבלם קשה מנשוא ושאינני יכול לדמיין את עצמי עומד במקומם אפילו דקה אחת, מתקשים מטבע הדברים בתפקוד יומיומי כפי שהם מעידים, ובוודאי שאינם יכולים להפעיל שיקול דעת קר. כמובן, זה גם לא מצופה מהם. כפי שבשום פנים לא נניח לרופא לנתח את אימו שנפגעה בתאונת דרכים, או לפסיכולוג לטפל בבנו – כך אין סיכוי שחוות דעתם של המשפחות תהיה שקולה והגיונית, ומשכך היא איננה רלוונטית. חובה להקשיב להם, לחבק אותם ולסייע בכל תחום אפשרי כדי להקל מעליהם את הסבל הנוראי שהם עוברים. אך את הדיון עצמו יש לשמור לציבור הישראלי הרחב, ובעיקר למקבלי ההחלטות המודעים למכלול הרחב של השיקולים והאינטרסים, לרבות אלו שאינם ידועים לציבור.
הטיעון האחרון של שפיר הוא שרק החזרת החטופים תרפא את השבר הישראלי, אך טיעון זה לוקה בהנחת המבוקש. שפיר, המצויה בצד אחד של הדיון, מניחה שאם הוא לא יוכרע כמותה – הרי שלא ניתן יהיה לרפא את השבר. אך הנחה זו מתעלמת מכך שיש עוד צדדים רבים לדיון. גם משפחות החטופים שחושבות שאסור למצמץ מול חמאס או לשאת ולתת איתו הן צד; גם המשפחות שחושבות שאסור להעביר ציוד רפואי לעזה הן צד; וגם משפחות הנופלים הן צד. למעשה, כל תושב במדינת ישראל הוא צד לדיון הזה, הנוגע לכולנו. השבר יירפא אם נקשיב קשב רב לטענות הצד השני ונדון בהן באופן ענייני, מבלי לשלול אותו ולהפוך את דעותיו לבלתי לגיטימיות. בעיניי, כאמור, הנציגים הפוליטיים של הציונות הדתית עשו זאת בהצבעה על העסקה הראשונה, והציבור הדתי ככלל בהחלט נמצא במקום הזה גם עכשיו. יש להקשיב ולדון בכל עסקה שתגיע לשולחן, אך מותר גם להתנגד לה ולפסול אותה. הכול לגופו של עניין.
ולשפיר אני אומר: אם את אכן שואפת לרפא את השבר הישראלי, היי מאלו המקשיבים באמת. לא מאלו המסלקים אותנו כשאנו באים, לא מאלו המאשימים אותנו בטבח, אלא מאלו הבאים לדבר ולהקשיב. האמיני לי, סתיו, אנחנו נבוא.
