לדברי סתיו שפיר, עסקת שחרור חטופים היא חובה מוסרית הכרחית גם לפי המקורות היהודיים, ועם החשש מפני הנזק הביטחוני שייגרם למדינה ולאזרחיה נוכל להתמודד. פדיון שבויים היא אכן מצווה חשובה ויקרה מאוד. אולם לא ניתן לממש אותה בכל מחיר, על פי סייג שמופיע כבר במשנה (גיטין ד, ו): "אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם; וְאֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִין, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשְּׁבוּיִין".
הרמב"ם, שהוזכר בדברי שפיר, פוסק את הסייג הזה להלכה, ומסביר: "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן, מפני תיקון העולם – שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם; ואין מבריחין את השבויים, מפני תיקון העולם – שלא יהיו האויבים מכבידין עליהן את העול ומרבים בשמירתן" (מתנות עניים ח, יב).
גם אם קיימת חובה קדושה לשלם מחיר גבוה כדי לשחרר את השבויים מסבלם הנורא, מוכרחים לקחת בחשבון את ההשלכות העתידיות של פעולה כזאת. ההתנגדות הציבורית לעסקה מופקרת בסגנון שליט (שבניגוד לביקורתה של שפיר, ועל פי כל הסקרים שפורסמו בנושא, מאפיינת מגזרים שונים ולא רק את הציבור הדתי־לאומי) נובעת מחשש פשוט: תעריף גבוה מדי לעסקת שבויים יגביר את תאבונם של אויבינו ויגרום לכלל אזרחי ישראל להיות טרף קל למסעות רצח וחטיפה.
כדי להתמודד עם החשש הזה מנסה שפיר לגמד את הסיכון העתידי לביטחוננו, באמצעות נימוקים שנציגי שמאל מדקלמים בקביעות מאז ימי אוסלו, לפני כל מהלך של נסיגה או ויתור: ישראל היא מדינה חזקה, כמה טרוריסטים אינם מהווים איום ביטחוני עלינו, ממילא כבר כעת אנו שולחים חיילים לחלץ את החטופים, ובכלל – המחיר לא עד כדי כך גבוה: הרי לא נספק לחמאס נשק גרעיני או חסינות עתידית. הטענות הללו לא היו נכונות אז, והן אינן נכונות היום.
מדינת ישראל ניצבת בפני אתגר ביטחוני מהחמורים בתולדותיה. שחרור מסיבי של רוצחים לא רק יעלה את איכותו של הכוח הלוחם מולנו, הוא גם יוכיח לסביבה שישראל נכנעת לחוטפים אפילו אחרי זוועות אכזריות במיוחד. העובדה שלחמאס לא חסר כוח אדם לביצוע הטבח איננה יכולה להוות הצדקה לשחרור נוסף של מחבלים. סינוואר איננו רק מחבל עלוב מעבר לגדר – הוא המוח המבריק והשטני שמאחורי תכנון הטבח הנורא. ללא עסקת שליט הוא היה מוסיף לשבת בכלא, ואזרחי ישראל היו מוגנים יותר. האם הפרת החוזה בין המדינה לאזרחיה מתבטאת רק באי המוכנות של המודיעין והצבא ביום המתקפה, או שמא בתהליכים ארוכי השנים שהובילו אליה? האם המערכת הצבאית איננה חוטאת בכך במקרים נוספים, כמו בהסרת מחסומים כמחווה, למרות הסיכון?
הוא הדין בנוגע לשליחת החיילים למשימות החילוץ: הן נועדו לתקן את הנזק שנגרם ממהלכים רבי שנים, שאת פירותיהם הבאושים אנו אוכלים כעת. חזרה על טעויות העבר תגרום לנו לסכן עוד ועוד חיים בעתיד.
ובאשר למושג "בכל מחיר" – בניגוד לדבריה של שפיר, חסינות מפני פגיעה בראשי חמאס היא חלק בולט מדרישות הארגון, כמו גם הפסקת הלחימה לשבועות ואף חודשים ארוכים. בתנאים הללו, ועם התחדשות הוויכוח הפנימי במדינה, לא יתאפשר לישראל לחדש את הלחימה בצורה אפקטיבית. המשמעות האסטרטגית תהיה קשה מאוד.
ועוד שתי נקודות למחשבה על הסיבה העקרונית להתנגדות לעסקה: הרב אורי שרקי ציין לאחרונה בשיעור כי מצוות פדיון שבויים, כלומר הצורך לשלם תמורת חייהם של יהודים, שייכת בעיקר למצב שבו "יד ישראל אינה תקיפה" מול צריהם, כלשון המינוח ההלכתי. במצב ריבוני, עיקר החיוב הוא לחלץ את השבויים בכוח ובמחיר מינימלי, וגם לכך יש מקורות ברורים – כמו מלחמת ישראל במלך ערד (במדבר כא) ומלחמתו של דוד בעמלקים (שמואל־א, ל). רק כך ניתן להבין את הסייג השני שהוזכר לעיל – שלא להבריח את השבויים: הוא שייך למצב שבו לאומה אין יכולת להפעיל מדיניות אסטרטגית, אלא רק לפעול נקודתית להצלה של אנשים בודדים, וההנחה היא שעצם ההברחה תוביל להרעת התנאים אצל שבויים עתידיים. מדינה שמחזיקה צבא מאומן אמורה להכחיד כל מוטיבציה של האויב לפעול בכיוון זה.
נוסף על כך, קשה להתחמק מהמחשבה שבדבריה מייצגת שפיר תפיסה אידיאולוגית בנוגע לשאלת היסוד של המתח שבין היחיד לציבור – מי קודם למי? לאורך העשורים האחרונים הורגלנו להכריע שהיחיד ניצב במרכז, והכלל נועד לשרת אותו. הדברים מצאו ביטוי בכל תחומי החברה – בתרבות, במשפט, בפוליטיקה, בהגות, וגם ביוזמות מדיניות שונות. לפי תפיסה זו, הנזק ליחיד איננו בר תיקון; הכלל, שהוא מטיבו מופשט יותר, כבר יסתדר. כך ניתן להבין את התמיכה הגורפת בעסקאות שבויים, מגולדווסר ורגב ועד שליט.
השינוי הנוכחי בדעת הקהל ביחס לעסקה המוצעת רומז אולי לשינוי בגישה: המטוטלת נעה כעת לקראת איזון מחודש בין צורכי היחיד לצורכי הכלל. הדבר נכון גם לגבי המחיר שנהיה מוכנים לשלם תמורת שחרור. עלינו להתפלל ולעשות הרבה מאוד כדי לחלץ את החטופים, וכמובן להגביר את הרגישות כלפי בני משפחותיהם. אולם ההתנגדות לעסקה איננה נובעת מניכור או מאטימות, אלא מהפקת לקחיהם של כשלי העבר.
