אני מברכת על הרצון להתחבר למאבק להחזרת החטופים. הציבור הדתי בכללותו הוא ציבור פוליטי שיודע להשיג את מטרותיו ושצבר כוח גדול בממשלה. קשה להבין אפוא מדוע, אם יש רצון וכוונה לקחת חלק במאבק החטופים, לא נמצאה הדרך לעשות זאת ולהשפיע.
בפועל, נציגי המפלגה שמכנה את עצמה ״הציונות הדתית״ התנגדו ועודם מתנגדים לעסקאות קודמות שעמדו על השולחן. בין השאר, הם התנגדו לעסקה שעמדה על הפרק עוד באוקטובר, טרם הכניסה הקרקעית לעזה, שכללה את הנשים והילדים. בשל התנגדות הממשלה אותן נשים וילדים המתינו חודש בשבי, עד ששוחררו לבסוף בעסקה זהה לזו שהוצעה מלכתחילה.
בנוסף, רבים בציבור נדהמו כשלא נשמע קול גדול נגד הקו שמובילה הנהגת ״הציונות הדתית״ בסוגיה זו, אף שאני יודעת שרבים בציבור הדתי נבוכים מהתנהלות המפלגות המדברות בשמם. לא נשמע גם קול מחאה נגד תקיפה אלימה מצד פעילי ימין את משפחות החטופים במהלך הפגנות.
החיבור שעושה הימין בין שחרור סינוואר לפני יותר מעשור (!) ובין הטבח, תוך התעלמות בוטה מעשור שלם שבמהלכו נתניהו העביר מיליארדים לחמאס, ולצד סמוטריץ' ראה בו ״נכס״ למניעת פתרון מדיני, מספרת את הסיפור כולו. ממשלת הימין הבטיחה ביטחון ופעלה במשך שנים לפי אסטרטגיה מסוימת, שב־7 באוקטובר התבררה ככושלת לחלוטין, וכך גם בימים אלה של פיגועים רבים. המציאות הזו לבדה צריכה להביא למסקנה פשוטה בליבו של כל אחד, שכדאי להפסיק לפעול על אוטומט ולחדול מכניעה לספינים הפוליטיים. במקום זאת אני מציעה ללכת עם הלב שלנו ועם המסורת היהודית שלנו, ולומר בגאווה שבניגוד לחמאס המקדש את המוות, אנחנו, הישראלים, מקדשים ונמשיך לקדש את החיים.
לכן גם נשלם מחיר בעד החטופים, אבל ביום שאחרי – נקום מחדש על רגלינו, נילחם להעלים את חמאס מעל פני האדמה, ונבנה קואליציית מדינות רחבה נגד ציר הרשע האיראני. אבל לפני הכול, נחזיר את בני ובנות עמנו הביתה. כי זה יסוד החיים, ויסוד הישראליות
