הדוויג, רעייתו של רודולף הס, המפקד הנודע לשמצה של מחנה הריכוז אושוויץ, צפתה בעבודתן של שתי אסירות יהודיות שתפרו עבורה בגדים, והחמיאה להן על דרך השלילה: "אתן עובדות מהר וטוב, איך זה אפשרי? הרי יהודים הם טפילים ורמאים… איפה למדתן לעבוד כך?"
הס, שאהבה להתגנדר, לא התכוונה לסבול מירידה בסטנדרטים במהלך מלחמת העולם השנייה. היא רצתה להמשיך להיראות מהודרת גם במחיר הנורא שיהודיות הן שיתפרו עבורה את הבגדים. לאחר שהתברר לה מעל כל צל של ספק ששתי האסירות הן תופרות מקצועיות, ונוכח קנאתן של נשות האס־אס האחרות בהופעתה המהודרת, החליטה הדוויג הס ליזום הקמת סטודיו של אופנה עילית במחנה הריכוז, שישרת גם את נשות הנאצים האחרות. שתי תופרות לא הספיקו לכך, ולפיכך גויסו למיזם 23 תופרות נוספות, כמעט כולן עובדות כפייה יהודיות (שתיים היו קומוניסטיות צרפתיות). הן הפכו את אושוויץ לסלון האופנה המבוקש בגרמניה, כזה שאפילו נשות בכירי משטרו של היטלר השתמשו בשירותיו בחשאי.
התופרות היו תלויות בשיגיונותיהן של הנשים הנאציות, ואבוי להן אם טעו. טעות בגזירת הבד או בחריכתו הייתה עלולה לעלות להן במשלוח לתאי הגזים. יומן ההזמנות היה מלא, ונשות הבכירים נאלצו לעיתים להמתין אף חצי שנה עד שקיבלו את השמלה האופנתית המבוקשת. למעשה, עד הימים האחרונים שלפני פינוי המחנה נאלצו התופרות היהודיות לעבוד במלוא הקצב כדי להלביש את הנאציות במיטב המחלצות.
"האלגנטיות תיעלם מברלין"
"אופנה היא הכוח האחד והיחיד – החזק מכול", גרס בשעתו אדולף היטלר, שייחס למדים, לתלבושות עממיות ולאופנה בכלל, חשיבות עליונה כמעט כמו לכוח צבאי. לאחר עלייתו לשלטון הכריז הפיהרר: "גמרנו עם הדוגמניות מפריז… נשות ברלין חייבות להתלבש טוב יותר מכל הנשים באירופה". מכאן נבע אולי הרעיון של הדוויג הס ל"מבצע המלביש" הזה, המתועד בספרה של היסטוריונית האופנה לוסי אדלינגטון. מבצע שהתנהל בשלבים, כמערכה צבאית לכל דבר.
הנאצים היו מודעים היטב לכך שביגוד יכול להשפיע על הזהות החברתית ולהדגיש את הכוח, וביקשו לחסל את השליטה היהודית בתעשיית הטקסטיל בגרמניה. כ־80 אחוז מחנויות הכלבו וכמחצית מחברות הטקסטיל הסיטונאיות בגרמניה שבין שתי המלחמות היו בבעלות יהודית, והיהודים היו לשם דבר בתעשייה. בברלין פעלו 2,400 עסקי אופנה בבעלות יהודית, ובלייפציג כ־1,600. כל העסקים הללו הוחרמו בחסות תהליך ה"אריזציה", שבמסגרתו עסקים יהודיים הועברו לבעלות ארית. ואולם לאחר "ליל הבדולח", שבו הוצתו ונהרסו עסקים יהודיים רבים, התרעם הרמן גרינג, מראשי המשטר ואחד האחראים המרכזיים להשמדת היהודים, בפני שר התעמולה יוזף גבלס: "חבל שלא הרגתם מאתיים יהודים במקום להחריב דברים בעלי ערך כזה".
מגדה גבלס, אשתו של יוזף גבלס ומי שכונתה "הגברת הראשונה של הרייך השלישי", ואמי גרינג, אשתו של הרמן גרינג, אחזו בדעה דומה והצטערו על ההרס בליל הבדולח. לימים ניסתה אמי גרינג לרחוץ בניקיון כפיה וטענה בזיכרונותיה ש"חרמות אנטישמיים עוררו בה אי־נוחות". מגדה גבלס, שאהבה עיצוב משובח, שהופעתה הייתה מושלמת ושנהגה ללבוש בעצמה אופנה יהודית, קוננה על סגירתו של סלון האופנה היהודי הידוע קוהנן, ואמרה: "כולנו יודעים שכשהיהודים ייעלמו, תיעלם גם האלגנטיות מברלין". יצוין שאביה המאמץ של מגדה היה יהודי (היא לא ניסתה להצילו בשואה), והיא הייתה מיודדת מאוד עם חיים ארלוזורוב ואחותו ליזה, מה שיכול להסביר אולי את יחסה המורכב ליהודים לצד נהִייתה אחר התעמולה הנאצית. לימים, נכדתה מבנה היחיד ששרד במלחמה התגיירה ונישאה ליהודי.
להפיק רווח מבגדי היהודים
סלוני האופנה היהודיים אמנם נעלמו, אולם אחד מהם נפתח באושוויץ וגם שם הוא נודע באלגנטיות שלו, זאת בזכות התופרות, שהתפירה הגנה עליהן מפני תאי הגזים והמשרפות. חייהם של האסירים היהודים באושוויץ היו חסרי ערך, ורובם נשלחו לתאי הגזים, אך הנאצים, שהיו ידועים ביעילותם המצמררת והשטנית, ידעו להפיק תועלת מקסימלית ורווח רב מבגדי היהודים. "מה הטעם לבזבז בגדים בבורות קבורה", טענו.אדלינגטון מכנה את הנאצים "אוכלי נבלות", בנוסח הרצחת וגם ירשת. לא די בכך שהם רצחו את היהודים, הם גם הפכו את רכושם למטבע עובר לסוחר. הררי הבגדים של המומתים נשלחו לברלין, לאחר שמוינו במחסן הבגדים של אושוויץ, שכונה "קומנדו קנדה". לפי עדותו של רודולף הס, מדי יום יצאו מאושוויץ 20 רכבות רכוש ביום, וזו הייתה תעשייה שגלגלה הון רב. גם ממחנות ריכוז אחרים יצאו רכבות רכוש.
במקביל, שערן של היהודיות גולח, ומנהלי מחנות ההשמדה בטרבלינקה וסוביבור שלחו לברלין משאיות מלאות בשיער נשים. הוא שימש לטוויית וסריגת גרביים לצוותי צוללות גרמניים וגרביים ארוכים לעובדי מערכת הרכבות הגרמנית, או לייצור נעליים ולאטימת ראשי הנפץ של טילי טורפדו מפני חדירת מים. משערות הגברים יצרו לבד או חוטים. שיער היה מקור הכנסה טוב לא פחות מבגדים עבור מפקדי אושוויץ, כותבת אדלינגטון. חלק מהבגדים בעלי הערך נשארו באושוויץ ונשלחו לחזית כמעילי פרווה וכפפות לחיילי הוורמכט, או למלבושיהן של נשות הקצינים ושל השומרות.
לאחר שעברו חיטוי, חלק מהבדים שימשו לצורך עיצוב הבגדים והשמלות בסטודיו חייטות העילית, שבעיני אדלינגטון היה "השיא הגרוטסקי" של התעשייה הזאת. הנאצים לבשו את הבגדים המהודרים אך בדרך כלל לא ידעו מה מקורם, ואם ידעו עצמו עין. מאידך, התופרות היהודיות ידעו מה מקור הבגדים שהן משתמשות בהם. לעיתים הם אף מצאו בגדים, מעילים או נעליים של הוריהם שנספו.
לשרוד. לוסי אדלינגטון, מאנגלית: עפר קובר. מטר, תשפ"ד, 374 עמ'
חייהן של התופרות ניצלו בזכות גחמותיה של אשת מפקד המחנה, שאהבה כנראה את החיים הטובים יותר מששנאה יהודים. ספרה של אדלינגטון עוסק בהדוויג הס הרבה יותר מאשר בבעלה, שלאחר המלחמה נידון למוות בתלייה. מתברר שהדוויג הס נחשבה כמארחת למופת, שידעה כיצד לארח במעונה באושוויץ בכירים כהימלר, אייכמן ואחרים, ולבשל עבורם ארוחות שחיתות שכמותן לא נראו ברייך השלישי. האירוח המוקפד, לצד שעשועים נוספים שידעה לארגן לקציני האס־אס ובהם פיקניקים, נופשונים ומופעי בידור ומוזיקה, נועדו לאפשר לבעלה רודולף "להירגע וליהנות בתוך יום עבודה קשה של רצח עם", נכתב.
הדוויג הס הייתה מודעת לחלוטין לנעשה בתוככי המחנה ובמשרפות. כאשר שומרות האס־אס הצעירות התקשו לעיתים לשאת בנטל תפקידן ושטחו בפניה את קשייהן, היא ניחמה אותן באומרה שלאחר המלחמה ייגמרו בעיותיהן כי "כל היהודים יהיו מתים". כשקוראים את התיעוד המצמרר הזה עולה השאלה כיצד היא התחמקה ממשפט וזכתה לשיבה טובה; אשתו של מפקד מחנה אושויץ מתה ב־1989, בגיל 81.
סלון משל עצמן
ספרה החשוב של אדלינגטון עוסק לא רק בנאצים אלא בעיקר בתופרות היהודיות ובחייהן לפני המלחמה, במהלכה וגם לאחריה; רובן ניצלו בזכות עבודתן. אדלינגטון, מתעדת מיומנת, חקרה את הנושא בצורה מקיפה במשך תקופה ארוכה, נברה במסמכים ואספה מידע רב על תעשיית האופנה ועל סטודיו העילית באושוויץ והתופרות שלו. בספרה היא אורגת את המיע הזה שתי וערב. להשלמת מחקרה היא נפגשה גם עם בני משפחותיהן של התופרות, שכולן מלבד אחת כבר לא היו בחיים. את התופרת לשעבר ברכה קוהוט (ברקוביץ), אישה חיונית וצלולה בת 98, היא פגשה בקליפורניה, וזו סיפקה לה חומר רב ואמירות כמו "אלף ימים הייתי אסירה באושוויץ, ובכל אחד מאלף הימים האלה הייתי יכולה למות אלף פעמים".
חייהן של התופרות האסירות נעו בין תקווה לייאוש. כשאחת מהן הגיעה למחנה היא ניסתה לשמור על נעליה וסירבה להעניק אותן לאסירה ותיקה יותר, בטענה שהיא זקוקה להן לעבודה. אותה אסירה לגלגה: "עבודה?… יש לך חמישה ימים לחיות ואחר כך תכסה אותך האדמה". ברכה ברקוביץ הייתה האופטימית מכולן, והבטיחה לחברותיה: "עוד תראו, אחרי המלחמה כולנו עוד נשב יחד לקפה ועוגות". אחת התופרות גיחכה בתגובה: "הדרך היחידה לצאת מהמקום הזה היא דרך הארובות". אבל הבטחתה של ברכה ברקוביץ אכן קוימה ביחס לחלקן.
הקאפו של התופרות הייתה היהודייה מרתה פוקס. בניגוד לאחרים שנשאו בתפקיד כזה, התופרות זכרו אותה לטובה. היא בחרה בהן לעבודה ובכך הצילה את חייהן, וגם השתדלה עבורן בכל עניין. במחנה בירקנאו, למשל, הוחזקו 500 נשים שהתפירה הייתה מקצוען. רק בנות המזל נלקחו מעבודות סיזיפיות כמו חפירת תעלות ניקוז וייבוש ביצות, שהיה קשה לשרוד בהן בחורף, לעבודה במקצוען בסטודיו העילית, שהשאירה להן סיכוי טוב יותר לצאת בחיים מהגיהינום.
בסטודיו עמד לרשות התופרות ציוד המתאים לסלון אופנה משוכלל: מכונות תפירה, סרטי מדידה, מספריים, סלילי חוטים, גלילי אריגים ואף מגזיני אופנה יוקרתיים. הן פעלו שם בבליל שפות: סלובקית, גרמנית, הונגרית, פולנית וצרפתית. כולן היו צעירות בשנות העשרה או העשרים המוקדמות שלהן, והן פטפטו ביניהן על העבודה, על משפחותיהן ועל עצמן. שתיים מהן היו אחיות: ברכה ואחותה קטקה. אחרות – אירנה, רנה והוניה – היו חברות או מכרות.
תנאי העבודה והמחייה שלהן היו נוחים לאין שיעור מאלו של האסירים האחרים במחנה. הייתה להן מיטה משלהן ומזון מעט טוב יותר מאשר מרק מימי, והן גם יכלו להתרחץ ולשלוח מעת לעת מכתבים עם מסרים מוצפנים. אך היה עליהן להימנע מלחלות וללקות בכינים, מכיוון שהידבקות פירושה היה מוות.
התזכורת על המוות המאיים, האורב בפתח, הייתה שם תמיד. מחלון הסטודיו, ששכן בבניין שנקרא שטאבסגבוידה, הן יכלו לראות באור הלהבות שעלו מארובות המשרפות את הקרונות שהעבירו לשם גוויות, וכן טורים של אנשים חיים הצועדים לשם. רוב התופרות שרדו לא רק את אושוויץ אלא גם את צעדת המוות בסוף המלחמה. לאחר השואה חלקן המשיכו לעבוד כתופרות, במקצוע שהציל את חייהן, ואף פתחו סלוני אופנה משל עצמן.
לוסי אדלינגטון יודעת לצבוע יפה לא רק את החיים הנוראיים במחנה אלא גם את התקופה עצמה ואת חיי גיבורות הספר. "התופרות מאושוויץ" סובל לעיתים מעומס בפרטים ופה משם מחזרות קלות, אך הוא מאיר פן מקורי ולא ידוע של מחנה ההשמדה שכבר נכתבו עליו לא מעט ספרים, ובכך ייחודו.
