אחת המטרות בכתיבת סקירה על ספר, מעבר למסירת מידע על אודותיו, היא גם לנסות לצאת ממנו לנושאים והשלכות בעלי עניין בפני עצמם, ואף לעורר דיון לגביהם. בספר שלפנינו המלאכה קלה, שכן את כל מה שצריך לדעת עליו מקבלים כבר בהקדמה, תחת הכותרת "מדוע כתבתי את הספר הזה". אפילו אם הייתי מביא אותה במלואה, לא הייתי חורג מהמקום המוקדש לסקירה זו.
ובכן, הספר עוסק ביתרונותיה של חשיבה לטווח ארוך, לעומת פתרונות מהירים לבעיות אך כאלה שלא יחזיקו זמן רב. אם "המשחק" הוא אינסופי, או לפחות ארוך מאוד, ברור מדוע יש צורך בחשיבה ארוכה. משחקים סופיים יש למשל בספורט – המשחק מתחיל ונגמר בפרק זמן מוגדר. ואולם כדי לבנות קבוצה "אינסופית", כמו ריאל מדריד למשל, צריך להסתכל לא רק על המשחק הקרוב וגם לא על העונה הבאה, אלא הרבה מעבר לכך. פתחתי בדוגמה מעולם הספורט, אולם "המשחק" שאליו מכוון רובו של הספר הוא השוק העסקי והקמת חברות יציבות לאורך זמן. במקומות מעטים מזכיר המחבר שאפשר לפתח רעיונות אלו גם לאומות אבל לא מעמיק בכך, ואת זאת אשתדל לעשות כאן.
בישראל קשה להתחיל פרויקטים ממשלתיים לטווח ארוך. כל שר בממשלה רוצה להיות היוזם וגם זה שגוזר את הסרט, אבל כאשר ממשלות מתחלפות בקצב מהיר, פרויקטים רבים פשוט לא מתחילים. זו אחת הסיבות שבגוש דן אין עדיין מטרו. אולם דווקא מדינת ישראל, לפי העקרונות שמציג סינק, היא אחת הדוגמאות לחברה שיודעת שהיא משחקת משחק אינסופי. חברה כזו פועלת סביב מטרה צודקת, שלעולם איננה "להרוויח כסף לבעלי המניות". נעיר שיש בספר נימה אנטי־קפיטליסטית מסוימת. סינק מסביר בהרחבה מדוע הוא תומך גדול של עקרונות השוק החופשי, אולם לא מהסוג שהוא מכנה "חזירי".
עקרונותיו של סינק למטרה מוצדקת מתקיימים בעיניי אחד לאחד בכל הקשור למדינת ישראל. העקרונות הם: מטרה שהיא "בעד משהו – חיובית ואופטימית; כוללת – פתוחה לכל מי שרוצה לתרום; שירותית – לתועלתם של אחרים; בעלת חוסן – היכולת להתגבר על שינויים פוליטיים טכנולוגיים ותרבותיים; אידיאליסטית – גדולה, נועזת וכמעט בלתי מושגת". דומני שאין צורך להרחיב מדוע עקרונות אלו תואמים למטרותיה של מדינת ישראל. רובם מופיעים בצורה כזו או אחרת במגילת העצמאות.
אמרת הכנף שטבע הרב יהושע וייצמן ממעלות, "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", מבטאת תפיסה יהודית מוכרת שבמרכזה חשיבה לטווח ארוך. בתלמוד הבבלי (תענית כג) מופיע הסיפור המפורסם על חוני המעגל שפוגש איש שנוטע חרוב, עץ שיצמיח פירות רק בעוד שני דורות. אותו אדם מסביר לחוני שכשם שמצא את העולם נטוע, כך ישאיר אותו נטוע עבור אחרים. זו בדיוק החשיבה לטווח ארוך שעליה מדבר סינק, והיא נדמית כחלק אינהרנטי של היהדות.
כנגד ה"עכשיו"
לתחושתי במהלך הקריאה בספר, עולה מרוח הדברים שהמילה "עכשיו" זרה למדי לרוחה של מדינת ישראל ולמסורת היהודית. כאן אעצור ולא אתייחס לנושא הכאוב והרגיש העומד על הפרק, הכרוך בשאלות של חיים ומוות, אלא אפנה לנושאים מעט רחוקים יותר, שעליהם יש לנו פרספקטיבה ארוכה יותר.
נתחיל עם קמפיין "משיח עכשיו", שהובל בידי תנועת חב"ד. האמונה בביאת המשיח היא אחד משלושה־עשר העיקרים של הרמב"ם, אבל ספק אם משמעותה היא הרעיון שדמות כלשהי מגיחה אל חיינו, גואלת את העולם והופכת אותו לטוב יותר. זוהי אמונה בתהליך, ארוך ומתמשך. אמונה ב"גאולה" עתידית, מושג מעורפל למדי, שאנחנו ניצבים בשלב אחד מן השלבים בדרך הארוכה אליה, ושעוד יהיו בה ירידות קשות. רעיון כזה אכן מעיד על חשיבה לטווח ארוך. בתנ"ך מוזכרות נבואות אחרית הימים, שנאמרו במחשבה לטווח ארוך ביותר. עוד לפני אותה אחרית הימים יגיע יום ה', שעליו נאמרו למשל דברי הנביא עמוס: "הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה' לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם ה' הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר". וזוהי רק דוגמה אחת.
תנועת "שלום עכשיו" הוקמה לאחר ביקור נשיא מצרים אנואר סאדאת בארץ, ומטרתה המוצהרת הייתה להשפיע על דעת הקהל ועל הממשלות להשגת שלום. אכן ביקור סאדאת יצר הזדמנות נדירה, אולם כמו גם בהסכמים אחרים, הלהיטות הישראלית להשגת שלום גררה אחריה ויתורים לא פשוטים בתמורה לסוג של אי לחימה. לא רק שטחי סיני העצומים נמסרו, אלא אפילו לירדן ניתנו אדמות במסגרת ההסכם, אף שלא היה בכך שום צורך. להיטות־יתר לשלום לא בהכרח משיגה יותר שלום. איני רוצה להציג את הסכמי השלום כטעות, אולם חשיבה לטווח קצר, המגולמת במילה "עכשיו", נוטה להתעלם משיקולי הטווח הארוך, התעלמות שפוגעת במטרה הצודקת של החברה.
בעוד ההסכמים הביטחוניים עם המצרים מצליחים להחזיק מעמד, הרי שברור וידוע כי דעת הקהל במצרים ובירדן היא שלילית מאוד כלפי ישראל ואף אנטישמית במידה רבה, למעט אולי בקרב מגזר ביטחוני־צבאי מצומצם ביותר. לרוב לא נחשוב על מצרים כעל מדינת אסלאם קיצוני, אולם תנועת האחים המוסלמים נוסדה בה. השלום שיצרו ההסכמים אינו כזה במובן שמתקיים בין צרפת לגרמניה, או בין ארצות הברית לקנדה שנלחמו בפעם האחרונה בשנת 1812, כשקנדה עוד הייתה בריטית. ישראל השיגה אוסף של הסכמים בין מדינות עם שפע אינטרסים, לעיתים חופפים ולעיתים סותרים, אבל הפנטזיות על ניגוב חומוס בדמשק ועל יחסים נורמליים בין אזרחי המדינות לא התממשו. אפילו המהלכים הנעשים בתקופה זו להשגת שלום בין ישראל לסעודיה נובעים מחשיבה לטווח קצר, בעיקר של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, שממוקד בהישרדותו בבחירות בעוד כמה חודשים, ואולי על הדרך גם בקבלת פרס נובל.
מחויבות ארוכת טווח לערכים
אז מה אפשר לעשות בהקשרים של יחסים בין מדינות, אירועים ביטחוניים־קיומיים, הסכמי שלום והפסקות אש? בוודאי שיש נושאים שצריכים ומוכרחים לטפל בהם באופן מיידי, אולם יש לעשות זאת תמיד תוך חשיבה על אותה מטרת־על צודקת, ולדאוג שהפעולה לא תפגע בה. ואם אין ברירה ואפשרות להימנע מכך, הרי יש להסביר מדוע הפגיעה חיונית, מהם הצעדים שנעשים כדי למזער אותה, ומתי אפשר יהיה לשוב לאותה מטרה, הניצבת כל העת כנגד העיניים.
בספרו מביא סינק דוגמאות רבות לתפיסות הללו, ומפתח את הרעיונות האלה. דוגמה אחת לקוחה מחברת CVS, תאגיד פארם שמטרתו "לעזור לאנשים בדרכם לבריאות טובה יותר". אחרי שנים רבות החליטו בחברה להפסיק לחלוטין את מכירת הטבק בכל אלפי החנויות שלהם, מהלך שצפה אובדן הכנסות של שני מיליארד דולר. בטווח הקצר המכירות אכן ירדו ושער המניה צנח, אולם לטווח ארוך המחויבות של החברה לערכיה רק היטיבה עימה.
כפי שאפשר להיווכח מהדוגמאות שמציג סינק, הספר מיועד בעיקר לשוק העסקי, אבל העקרונות שהוא עומד עליהם עשויים להיות רלוונטיים לתחומים רבים אחרים. כאן הדגמתי כיצד הרעיונות האלה יכולים להשפיע גם על חשיבה פוליטית מדינית. מעבר לכך שהספר משופע בדוגמאות ומציע תוכן מעניין, הוא מעורר למחשבה בהקשרים רבים, ומפעם לפעם מופיעות בו דוגמאות להפעלת צורת חשיבה זו גם בחיים האישיים, בזוגיות ובהורות, ועל כן הוא מומלץ לקריאה גם למי שאינם בהכרח מצויים בתחום העסקי.
