זה היה אמור להיות דווקא לילה רגוע, כמעט בלי משימות, לכן קירסון התנדב להיות מנהל־אש יחיד בסוללה, ואפילו נשאר לשחק איתנו קטאן עד חצות. אבל בפועל מאז אחת בלילה התחיל רצף של משימות ותקלות כמעט בלי הפסקה. ולקראת חמש בבוקר, כשגם עודד ואני הצטרפנו למפי"ק, קירסון היה גמור לחלוטין. אבל ההפעלות לא הפסיקו וכמותן התקלות – בקצב מורט עצבים של משהו כמו שלוש־ארבע דקות עבודה ואז שלוש־ארבע דקות הפסקה כל פעם. אז כדי שלא להירדם התחלנו לדבר על כל מיני דברים. קירסון הוא אדם חריף וחד, רק עם הרבה מזל אני מביס אותו בקטאן. וכך, בין הפעלה להפעלה הוא שאל: תגיד, מה היהדות חושבת על משכב זכר?
באותו רגע הייתי צריך לעלות מול בקר האש בקשר, כך שהייתה לי עוד שנייה כדי לחשוב. וגם כדי להיזכר בכך שעודד, שיושב לידי על הספסל, חי באושר עם בן זוג מקסים, חובש קרבי בשם אופק. כתבתי על השאלה הזו כבר לא מעט פוסטים וטורים, וקראתי על אודותיה כמה מאמרים כבדים, וכל האפשרויות והתשובות והמקורות שהתרוצצו אצלי בראש קפצו בן רגע וביקשו לצאת מן המחשבה אל הדיבור, אבל הן היו צריכות לעבור, בתוך שניות, סלקציה או מבחן. ביני לביני אני קורא לו מבחן קירסון.
זה מבחן שבו אתה חייב לשאול את עצמך שתי שאלות: הראשונה, האם נוכל אחר כך להמשיך להילחם ביחד? כי זה צריך להיות נתון, אנחנו ממשיכים להילחם ביחד – אין לי אפשרות לחסום את קירסון, או לעשות unfollow לעודד. והשנייה, האם אני עומד מאחורי מה שאני אומר? האם הדיבורים משקפים את התחושות שלי? האם הצלחתי להביא כאן את עצמי? כי כאן זה לא טוויטר. אין קהל שמחלק לייקים או יריב לעשות לו ראטיו, ואף אחד לא יצטט אותך אחר כך בתקשורת. כך שזו ההזדמנות שלך, פעם בחיים, פשוט לומר אמת. הרבה נושאים הצלחתי באותו הלילה לנסח בכמה משפטים. "למה אתם מקיפים את השוחות בחוטי עירוב שחורים?"; "למה אין רכבת בשבת?"; "אתה באמת מאמין בניסים?". אבל הנושא הזה, לא רק בשל הסיטואציה, היה לי קצת קשוח.
דיברתי בכנות, בפתיחות, וקיוויתי שגם בעדינות, עד ששוב נפלה התקשורת עם המסתייע והייתי צריך לעלות בקשר בדחיפות מול מפקדת הגדוד
עודד ראה שאני במצוקה וניסה להיחלץ לעזרתי. "זה קטע כללי כזה ביהדות, שהיא נגד הוצאת זרע לבטלה", הוא אמר בקלילות. וקירסון היה מוכן אפילו לקבל. אבל בשלב הזה כבר התאוששתי ואמרתי: "לא רק". והסברתי, כמיטב יכולתי, בדיוק איך אני מבין את עמדתה של התורה על יחסים חד־מיניים בפרט ועל יחסים מיניים בכלל, ואיך היא תופסת את ברית הנישואין. דיברתי בכנות, בפתיחות, וקיוויתי שגם בעדינות, עד ששוב נפלה התקשורת עם המסתייע והייתי צריך לעלות בקשר בדחיפות מול מפקדת הגדוד. קירסון אהב את התשובה. זה לא שאני מסכים עם מה שאמרת, הוא הדגיש, אבל זה נשמע לי קוהרנטי, וקוהרנטי אני אוהב. עודד אמר רק: ואללה, לא הכרתי. ואני, אכלתי את הלב, כל כך חששתי שפגעתי, שאולי הייתי חד יתר על המידה. אבל לשאול אותו, ולהציף שוב את הנושא, לא העזתי.
בסוף ארבעת חודשי הלחימה עשינו סבב של סיכום ועיבוד. כל אחד סיפר על רגע אחד שהוא נוצר איתו מהמלחמה. כשהגיע תור עודד הוא סיפר על רגע שכמעט שכחתי, מהשבועות הראשונים של הלחימה, כשקיבלנו סוף־סוף סבב יציאות של 24 שעות כל אחד. המפקד החליט שראשונים יצאו אני ויהושע – מאחר שלכל אחד מאיתנו שישה ילדים, אז זו הייתה החלטה הגיונית ומתבקשת. רק שקרה מקרה ובאותו היום בדיוק הייתה גם יציאה לאופק, שמשרת באיזה מקום נידח מול לבנון, כך שאם עודד לא יֵצא עכשיו הם לא יוכלו להיפגש. ומיד אמרנו שנינו, בלי להסס או לתאם, שאנחנו מוותרים ושיצא הוא במקומנו. זה הרגע שאני לוקח איתי הביתה מהמלחמה, סיים עודד, שני דתיים, רבנים, שמוותרים על היציאה הביתה אל המשפחות שלהם כדי לאפשר לזוג הומואים להיפגש. כך פחות או יותר נפרדנו, לפחות לכמה חודשים. יש אומרים שלא כל העיניים היו יבשות באותו הרגע.
