כשישבנו שבעה על אבי ז"ל, לפני שנים רבות, נכנס לביתנו אדם אחד, ואמר לי: "תאסוף את כולם, יש לי משהו חשוב לומר לכם". קראתי לאחיי ולאמי, קטעתי את השיחות שלהם עם חבריהם, וביקשתי מהם לבוא לסלון. הנחתי שאם אותו אדם דרש מכולנו להתכנס, ודאי דבר חשוב ודחוף מאוד בפיו. הרי אין סיכוי שאדם ינהג בכזו גסות רוח רק כדי לומר לנו איזו קלישאה מטופשת, בסגנון "הכי קשה הוא היום השמיני" או "עכשיו טוב לו". נאספנו כולנו ותלינו בדובר עיניים מצפות. "ובכן", הוא כחכח בגרונו, "רציתי לומר לכם שעכשיו בשמיים טוב לו".
בחודשי המלחמה אני עובר לאסוננו מבית אבלים אחד למשנהו, ורואה שוב ושוב את דפוס ההתנהגות הזה.
בתו של נשיא ארצות הברית טדי רוזוולט אמרה על אביה: "הוא רצה להיות הכלה בכל חתונה, התינוק בכל הטבלה, הגופה בכל הלוויה". מתברר שלא צריך להיות נשיא ארצות הברית כדי שיהיה לך היצר הרע הזה. פעם חשבתי שהתשוקה להיות מסמר המסיבה חולפת בגיל שלושים. לימים גיליתי שההבדל היחיד הוא שבגיל שלושים מתמעטות המסיבות, ומתרבים אירועים אחרים. אלו שבצעירותם שאפו להיות מסמר כל מסיבה, מנסים בזִקנתם להיות מסמר כל שבעה. לחוסר הרגישות אין גיל.
לא מזמן הייתי בבית אבלים, בשעה שנכנסו אליו זוג זקנים. האיש נטל אלבום תמונות מעל השולחן וצעד הלוך וחזור בתוך מעגל המנחמים. הוא ניגש לאלמן, קטע את שיחתו, הצביע על תמונה של המנוחה והנהן. אשתו עברה מכיסא לכיסא, וכשהתיישבה בכיסא השלישי הכריזה בקול רם מאוד איזו קלישאת אבלות. שניהם לא שקטו ולא נחו עד שכל העיניים הופנו אליהם. פעמים רבות כתבתי נגד המחנכים שמטיפים לילדינו שעליהם "להטביע חותם בעולם". מתברר שהשאיפה המעצבנת הזו אינה מתפוגגת עם הגיל, ואינה מרוסנת אפילו במקום שבו נדרשות יותר מכול הצטנעות ושתיקה.
התרבות האינדיבידואליסטית שלנו מטיפה לנו לתרום תרומה אישית יוצאת דופן, כך שכל אחד יזהה את חותמנו הייחודי. זו הדרכה גרועה באופן כללי, והיא מעוותת באופן קיצוני בהקשר הייחודי של ניחום אבלים
ההלכה מבטאת כאן, כתמיד, תבונה מעשית ורגישות אנושית. הגמרא קובעת: "אין המנחמים רשאים לומר דבר עד שיפתח האבל" (מועד קטן כח). שבו בשקט עד שהאבל יפנה אליכם. חכמינו למדו זאת מחבריו של איוב, שישבו איתו בשתיקה שבע יממות: "וישבו איתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דובר אליו דבר, כי ראו כי גדל הכאב מאוד. אחרי כן פתח איוב את פיהו" (איוב ב, ג).
אחרי שהאבל פונה אליכם, על מה מדברים איתו? פשוט מאוד: על מה שהוא רוצה. אם הוא אומר משהו על מעלותיו של הנפטר, דברו עליהן ועליו. אם הוא מספר על רגעי המוות, שאלו אותו עוד על הפטירה והפרידה. אם הוא מדבר על ההיסטוריה המשפחתית, התעניינו בה.
ומה אם האבל לא פונה אליכם כלל? אז אל תדברו כלל. בחודשים האחרונים מצאתי עצמי פעמים רבות יושב בדומייה חצי שעה בבית האבלים מוכי היגון, לא אומר דבר, נפרד מהאבלים בברכת הניחום המסורתית וחוזר לביתי. אין לי במקרים הללו שום תחושת תסכול או החמצה. לא באתי להעביר מסרים, לא באתי לתת עצות. באתי להשתתף בכאב, ועשיתי זאת בשתיקה. הגמרא אומרת: "אגרא דבי טמיא – שתיקותא" (ברכות ו), כלומר: את עיקר השכר מקבלים המנחמים בבית האבל דווקא על שתיקתם. ספּר פטפטן אחד שאל פעם את ארכלאוס מלך מוקדון איך הוא רוצה שיספרו אותו. ארכלאוס אמר: "בשתיקה". אפשר בהחלט לאמץ את ההדרכה הזו גם בנסיבות אחרות.
העיקר הוא להבין שאתם אינכם כוכבי האירוע, ושאין לכם תרומה אישית, ייחודית ומשמעותית לתהליך הניחום. התרבות האינדיבידואליסטית שלנו מטיפה לנו "to make a difference", לחולל שינוי בעולם, לתרום תרומה אישית יוצאת דופן, כך שכל אחד יזהה את חותמנו הייחודי. זו הדרכה גרועה מאוד באופן כללי, והיא מעוותת באופן קיצוני בהקשר הייחודי של ניחום אבלים.
אירוע המוות וכל הכרוך בו ממחישים לנו יותר מכול עד כמה קיומנו האישי רופף וארעי; עד כמה אנחנו שואבים משמעות רק מתוך זיקה לְמה שגדול מאיתנו, למה שהיה לפנינו ולמה שייוותר אחרינו. זה תפקידם של המנחמים: להראות לאבלים שהם חלק חשוב ברקמה אנושית רחבה וגדולה, שהחיסרון שהם חווים מהדהד בה ושכאבם מותיר בה רושם. אנחנו לא מגיעים לניחום האבלים כדי להפגין את אישיותנו הייחודית, את תבונתנו העילאית ואת עצותינו הגאוניות למקרי משבר. אנחנו מתייצבים כחלק מהמרקם האנושי שנפגע וצוּלק. בואו לנחם את אבלינו; בואו ושתקו.
motzash.navon@gmail.com
