אז מה, אירופה, איך את רוצה את השיר שלנו לאירוויזיון – הפוך? נטול קפאין? חלש ובלי קצף? פה זה ארומה, תזמיני מה בראש שלך. אפשר שיר על חדי קרן, בלדה על חתלתולים בסלסילה, רק תגידי ואנחנו נשכח בשבילך ששחטו אותנו ולא נדבר על שום גשם באוקטובר, גם לא על טפטופים בנובמבר, אנחנו נמציא סערה שלא קשורה לפה, נניח הוריקן, ונלחש אותה במבוכה לתוך הרמקול. סליחה, אירופה. סליחה על היותנו. והנה שני הוריקן עם חלב בצד, צריכה קבלה?
"כשאנחנו מאפשרים את שלילת חירותנו, יש לזה מחיר". את השיעור הזה לימד אותי טרמפיסט שאספתי פעם בשיחה שהתגלגלה על מערכות יחסים. הוא נזכר שבהיותו ילד הוריו טסו לשליחות בספרד. מכיוון שהיה שובב, אביו החליט לבנות לו מתקן עם רצועה שהתלבשה על כתפיו. בכל פעם שהמשפחה יצאה למקום ציבורי הם היו רותמים אותו לרצועה כדי שלא יברח או ייחטף. בהתחלה הוא ניסה להיאבק אבל באיזשהו שלב התייאש והבין שזו המציאות שלו. הוא למד להתאים את קצב ההליכה שלו לשלהם כמו כלב שלומד פקודות. החוויה הזו, טען, עיצבה במידה רבה את המשך חייו. "אני עדיין זוכר פיזית את התחושה של הרצועה הזאת על כתפיי", תיאר. בהמשך חייו גילה שלמעשה הוא עדיין מנהל דיאלוג עם החבל הזה, כשהוא מאפשר לסביבתו להגדיר עבורו את גבולות הגזרה בכל תחום כמעט – הורים, בנות זוג, בוסים – כולם זיהו את החבל הדמיוני כרוך מעליו והרשו לעצמם למשוך בו.
מדינת היהודים, בהובלתו של נשיא המדינה הרצוג, סברה שעדיף להתקפל כדי לא לעודד חרמות. ומאז אני בעיקר מנסה להבין את ההיגיון. התקפלות תמנע חרמות ואילו עמידה איתנה תסבך אותנו? אולי ההפך?
את משיכות החבל שישראל כרכה על עצמה בסאגת האירוויזיון אנחנו נגלה רק בעתיד. כי מה שבאמת היינו צריכים לעשות היה להגיד לאיגוד השידור האירופי תודה, שלום, לא נשנה אפילו פסיק. אחר כך לקבוע הופעה של עדן גולן בפארק הירקון בדיוק על התאריך של האירוויזיון ולשדר את "אוקטובר ריין" לראשונה בלייב בכל כלי התקשורת ובכל הערוצים הרשמיים של ישראל ברשתות החברתיות.
אבל מדינת היהודים בהובלתו של נשיא המדינה הרצוג, שמקפיד לשמור על נתניהו מאוחדת ועל ישראל מתרפסת, סברה שעדיף להתקפל כדי לא לעודד חרמות תרבותיים וכלכליים, ומאז אני בעיקר מנסה להבין את ההיגיון – התקפלות תמנע חרמות ואילו עמידה איתנה תסבך אותנו? אולי ההפך?
הזיכרון לא שייך רק למנצחים, מלמד אותנו המבט ההיסטורי. בשנת 1924 השתתף באולימפיאדת פריז אצן סקוטי ונוצרי אדוק בשם אריק לידל. הוא היה אמור להשתתף בריצת ה־100 מטר שאליה התכונן כל חייו, אך כאשר נודע לו שהמוקדמות ייערכו ביום ראשון, שאותו נהג לשמור כמו שיהודים שומרים את השבת, החליט לפרוש מהתחרות. הוועד האולימפי ניסה לשכנע אותו, נסיך ויילס הפציר בו להתחרות – אבל האצן עמד על שלו. בסופו של דבר הוא ויתר על הריצה, התחלף עם אצן אחר, הצטרף לריצת 400 מטר משוכות שלא התכונן אליה וזכה בזהב. הסיפור הזה הפך לאחד מסמלי האולימפיאדה, לא בגלל הזכייה, אלא בזכות המוכנות של אותו ספורטאי לוותר על חלום של שנים לטובת עקרונותיו. לידל אפילו זכה לסרט זוכה אוסקר המבוסס על חייו, ובזמן שהפך לאייקון, איש לא זוכר מי זכה באותה תחרות מאה מטר.
ההתקפלות של ישראל אולי לא תשנה הרבה מבחינת האירוויזיון, אבל מבחינת הנראות ברור שיש לזה השפעה. מה מבינים עכשיו גופים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים, כשהם רואים שאפשר לכופף ככה את ישראל? כשארצות הברית החרימה את המשחקים האולימפיים במוסקבה היא עשתה זאת מתוך נאמנות בלתי מתפשרת לעולם הערכים שלה, ובסוף סחפה אחריה מדינות אחרות. חלומות שלמים של ספורטאים התרסקו באותה שנה והבהירו לעולם שיש דברים שהם אפילו מעל הספורט. כשישראל בוחרת שוב להיות המדינה הלא ראויה בעיני עצמה שמתחננת להכרה, כשאנחנו משדרים את המסר התבוסתני הזה, מה יש לנו להתפלא על כך שאירופה מנסה להתערב לנו אחר כך בהאג, בגודל הסיוע ההומניטרי ובחוקי המלחמה?
ישראל יכלה להיות האריק לידל של האירוויזיון הזה. הסיפור האמיתי שבו היו עוסקים ועליו היו מדברים. מיליוני האזנות היו ליוטיוב הזה אילו רק היה לנו את האומץ. ההיסטוריה לא אוהבת סיפורים על רפיסות. היא אוהבת סיפורים על עוצמה ועוז רוח. כשאנחנו בוחרים לא לעמוד מאחורי הנרטיב שלנו, אין סיבה לצפות שמדינות אחרות יכבדו אותו.
rachelm@makorrishon.co.il
