שלום אהובים, רציתי לספר לכם שלפני שבועיים ביום שישי בבוקר, נולדה לנו ילדה קטנה ויפה ומתוקה ותמימה ופשוטה וצדיקה. קוראים לה רוני. רוני רחל. ומאז שהיא נולדה הלב שלי מלא באור רך וחם. וזהו בגדול. זה מה שרציתי לכתוב. זה מה שרציתי שתדעו. קצת מוזר לכתוב דבר כזה בעיתון, ומצד שני, הרבה יותר מוזר לא לכתוב על זה. זה הטור האישי שלי, הלו. ואין דבר אישי יותר מבת אדם חדשה שנכנסה לי לחיים.
אני לא יודע אם אתם זוכרים מה עבר עליי בחודשיים הראשונים של המלחמה. אני לא יודע אם הצלחתי להעביר כאן, מבעד לדפים את המצוקה שהייתי שרוי בה. נדמה לי שרק עכשיו אני מבין ששקעתי בתקופה הזו בדיכאון עמוק. אני גם ככה בן אדם שיש לו עצב בלב. והמלחמה דחקה את הנפש שלי לאיזו פינה. זה מה שמלחמות עושות. ובתוך כל הכאב הזה והמחנק הזה, גם הייתה לנו תינוקת שהלכה ותפחה לה ברחם. והכול היה מוזר וכואב. והכול התערבב לנו. החרדה הקיומית, והאזעקות, וסקירות האולטרסאונד המרגשות, והסבל, והמוות, והבטן שהלכה וגדלה, ודיווחי החדשות, וסרטוני החטופים, והבושה הצורבת, והחברים שנהרגו, והבית שלאט לאט התמלא בציוד כזה נקי ומרגש. הכול התערבב לנו. תמיד החיים מעורבבים. אבל לא ככה. לא עד כדי כך.
כשיצאנו עם רוני מבית החולים, ממש ברגע הראשון, שיזינג רצתה לקפוץ לסופרפארם לקנות משהו, אז אני נשארתי עם רוני הקטנה, ועם כל התיקים. והתיישבתי על איזה ספסל, ממש בכניסה לבית החולים. והספסל שבו ישבתי היה בדיוק מול מתחם כזה של מוניות. וכשהגעתי לשם, היו שם כמה נהגי מונית שרבו ביניהם על מקום חניה, הם ממש צרחו אחד על השני, קיללו אחד את השני, הייתה בהם איזו גסות איומה, הם כמעט הלכו מכות מולנו, ורוני הקטנה ישנה לה בסל קל שלה, היא לא שמעה אותם, ולא ראתה אותם, היא הייתה חלשה ומותשת. ואני הייתי שם ביניהם, קשה לי לתאר את זה, הרגשתי שאני ממש נמצא בין הגסות של נהגי המונית האלימים, לבין העדינות הזכה של התינוקת שלי, שהרגע יצאה לעולם. והצטערתי, אוי, הצטערתי שזה העולם שאליו היא נקלעת. בבטן היה כזה חם וטוב. ועכשיו היא בחוץ. ובחוץ, בעולם, יש אנשים שצועקים זה על זה. יש אנשים שמתווכחים זה עם זה על מקום. בחוץ יש מלחמות ומנהרות ומסיבות טבע שמסתיימות בטבח. זה מה שהולך פה, בחוץ, בעולם שבו אנחנו מסתובבים. ואל העולם הזה הבאתי את הבת שלי. איזה שבר. אין קץ לעצבות.
וגם חשבתי על זה שפעם, גם נהגי המוניות האלה היו תינוקות זכים. פעם, מזמן, גם הם יצאו מבית חולים, בתוך עגלה או סל קטנטן. והעיניים שלהם היו עצומות. והאצבעות שלהם היו קטנטנות ורכות. והשפתיים שלהם היו עדינות ופשוקות. הם רק רצו לינוק קצת ולישון קצת. זה מה שהם רצו. פעם הם היו ככה. תינוקות מתוקים, מלאי חמלה, כמו רוני בדיוק. ואחר כך הם יצאו לעולם. והעולם שחק אותם ושינה אותם וחספס אותם. וככה בלי לשים לב הם הגיעו למצב הזה, למצב החמור הזה, שהם צורחים על איש שהם לא מכירים, כי הוא נמצא יותר מדי זמן בחניה. איזה עצוב.
אחר כך נסענו הביתה. הילדים קיבלו את רוני בזרועות פתוחות. חיה התלהבה כל כך. כל הלב שלה התמלא באור. לנח הקטן זה היה קצת יותר מורכב. זה עדיין קצת מורכב עבורו. הוא שמח שיש לו אחות קטנה. אבל רעידת האדמה המשפחתית הזו, לא באה לו בקלות. איזה ילד מתוק.
קראנו לה רוני. רוני רחל. לפני כמה שבועות יצא לי לצאת למסיבה עם חברים. התלבטתי אם ללכת. איך אפשר לרקוד בתקופה כזאת. ובסוף החלטתי ששווה לנסות. המסיבה הייתה מדהימה. היו שם מלא אנשים שאהבתי. המוזיקה הייתה מעולה. היו לי כל הסיבות ליהנות ולרקוד ולשיר ולשמוח. אבל מהר מאוד הבנתי שבמצב הזה, במציאות הזו, מול הכאב הזה, אני לא באמת מסוגל להיות נוכח. מאז שבעה באוקטובר אני חווה את העולם דרך פילטר אטום של כאב. וכל עוד זה יימשך, אין לי באמת אפשרות להיות בשמחה. זה מה שהבנתי שם, ברחבת הריקודים. וברגע שהבנתי את זה יצאתי מהמסיבה ונסעתי הביתה בקורקינט באוויר השחור והקר.
"רוני ושמחי בת ציון", זה האיחול שלנו לילדה המתוקה הזו. זו התפילה שלנו. ובשביל לשיר ולשמוח כמו שצריך, צריך שהמציאות תהיה מציאות כזו, שאפשר לשמוח בה. וגם על זה אנחנו מתפללים. שנחזור לימים טובים ופשוטים יותר. לימים של סליחה ושל חסד, שאפשר לשמוח בהם, שאפשר לשיר בהם, בתמימות ובפשטות.
קראנו לה רוני. זו מילה שנמצאת על הצומת שבין שיר ושמחה. לפני כמה ימים מצאתי את עצמי מעמיד מדיח ומזמזם לעצמי שיר. ובדיוק באותו הזמן שמעתי את שיזינג שרה בחדר שיר לרוני. תינוקות אוהבים ששרים להם. ואולי נכון יותר לכתוב, שאנשים מבוגרים אוהבים לשיר לתינוקות. ובכל מקרה, זה היה רגע כזה. דק ומתוק. אני שרתי לעצמי. ושיזינג שרה לעצמה. וכשבן אדם שר לעצמו, כך לימדה אותי חברתי נעמי כהן, זה סימן שהוא בסך הכול בטוב.
קראנו לה רוני. רוני רחל. רצינו לכבד את אמא שלי, רחל, בעודה בחיים. רצינו שאמא שלי תדע שאנחנו גאים בה, ובמסע שלה בעולם. היא כבר יודעת את זה, כתבתי את זה בכל מקום חחחח, ובכל זאת, יש עכשיו תינוקת קטנה בעולם, שנושאת את השם הזה בגאווה. ברוכה הבאה רוני אהובה. טוב שבאת.
