בשתי תכונות אפשר לתאר את חנן דרורי, בן דודי האהוב. כמעט לא היה אדם חברותי כמוהו, וכמעט לא היה אדם שובב כמוהו. לא היה חבר אחד שלא בא לספר לנו איך חנן היה יורד עליו / צוחק עליו / מרים לו, כל אחד במילותיו – או במילה שהתקבעה בינינו – מטריל אותו.
את ההטרלות הללו, סיפור חייו של חנן, אני רוצה לנסות לתאר בכמה סיפורים קצרים.
יום אחד חנן חזר לדירה בתום יום לימודים ופניו קורנות. אני, שהכרתי את חנן, שהתחיל את יומו בשיעור בשמונה בבוקר וסיים אותו בין חמש לעשר בערב, תהיתי מיד על אושרו המתפרץ. חנן סיפר לי בגאווה שנתקל בקמפיין מימון המונים למען עמותה שעוסקת בהצלת קיפודים. הוא אומנם אהב בעלי חיים, יותר מרוב האנשים שאני מכיר, והתרגש מכל מפגש עם כלבלב שראה בגן סאקר, כך שלא הופתעתי שיתרום לעמותה שכזו.
אך מה ששימח את חנן באמת היה העובדה שתרם לעמותה סך של ח״י שקלים. אלו בדיוק ההלצות שיכלו לעשות לו את השבוע. ההטרלות הללו כמובן לא הסתכמו בדאחקות באינטרנט שמי יודע כמה עשה כמותן, וכנראה הצחיקו בעיקר אותו.
אני זוכר את השבתות שעשינו יחד, רק אני והוא, אצל סבא וסבתא, שאליהם היה מתקשר מדי יום שישי ודואג שפעם בכמה חודשים ניסע אליהם יחדיו, כחלק מדאגתו האינסופית למי שאהב. אך בד־בבד עם אהבתו ודאגתו אליהם, לחנן היה מנהג לאתגר גם אותם. באחת מהשבתות האלו, סבתא ראתה אותו בטלפון לאחר הדלקת הנרות (וטרם השקיעה כמובן), ואמרה לו בלחץ שהגיע זמן שבת. חנן לא יכול להתאפק, וברוח כתבת מוצש דאז, הכריז בפניה שהחליט שמהיום הוא חלק מ"הדתיים המסמסים בשבת". סבתא שלנו, מתוחכמת ושנונה ככל שתהיה, אינה מהדוגלות בשינויים חברתיים פרוגרסיביים, ועטתה ארשת מזועזעת על פניה. חנן המתין עוד חמש שניות, שבהן כבר היה אפשר לדמיין את הנאום המתגבש בראשה בתהייה מדוע עלינו לארץ אם זה מה שקורה לנכדיה, ורק אז פרץ בצחוק מרגיע והבהיר לה שעבד עליה. תקופה ארוכה עוד המשיך לצחוק על המבט שלה באותו רגע.
סבתא שלנו, שאינה מהדוגלות בשינויים חברתיים פרוגרסיביים, עטתה ארשת מזועזעת על פניה. חנן המתין עוד חמש שניות, ורק אז פרץ בצחוק מרגיע והבהיר לה שעבד עליה
אולם נדמה לי שיותר מכול, חנן אהב להטריל אותנו – חבריו שכל כך אהבו אותו. בתקופת הישיבה, בכל פעם שראה מישהו לומד קצת יותר מדי ברצינות היה ניגש לנשק את ידו של "כבוד הרב", תוך שירה נלהבת של "ימים על ימי מלך תוסיף", במבטא חסידי.
כך גם יכול היה לגשת שוב ושוב לבני הרבנים שלמדו איתנו, ולשגע אותם בשאלות מה יקרה אם יחזרו הביתה לאביהם עם עגיל בגבה, קעקוע על היד או "גלח" בשיער – כל אחד קיבל בדיוק מופתי את הדוגמה שהכי תפעיל אותו. ולא פחות מכך הוא יכול היה לבוא לאנשים שנמצאים בדיכאון, ממושך או רגעי, ולצחוק עליהם על נושאים אזוטריים שיכלו לכלול את העדה שלהם, תכשיט שענדו או הספר שלמדו באותה תקופה.
ההטרלות היו חנן, וחנן היה ההטרלות. לפעמים התגלגלנו מצחוק ממנו, ולפעמים בעיקר קיווינו שיעזוב אותנו במנוחה. היה בכך מעבר להומור, הוא היה אשף בזיהוי נקודת הרצינות התהומית שבה כל אחד לוקח את עצמו ובפירוקה לגורמים באמצעות הומור.
ההטרלות היו חלק משמחת החיים שלו, אך יותר מכך, הן היו הסיכה שבעזרתה פוצץ את בלון החשיבות העצמית שניפחנו סביבנו. לא משנה אם הרגשנו צדיקים מדי, רציניים מדי, מורכבים מדי או סתם מלאים בגאווה – חנן הטריל אותנו, איש לפי כבודו ומעלתו, ובכך הוכיח אותנו. אבל באהבה עצומה.
ובתקופה שכזו, שבה כל אחד יודע מה עקרונותיו ועל מה לא יתפשר בשום אופן – הלוואי שנלמד מחנן לפוצץ לרגע את בלון החשיבות העצמית שלנו, ללבוש מעט הומור במקומו, וכך להקשיב באמת האחד לחברו.
לזכרו של חנן והטרלותיו, ולזכר מנהגו לקבל את השבת בנחת עם כוס קפה ביד, הדפסנו ספלי קפה עם המילה "בנחת" וציור של קיפוד עליהם. נשמח שגם אתם תזכרו אותו איתנו, ראו באתר hanan.drori.org
חנן דרורי ז"ל, 26, ירושלמי, היה סטודנט שנה שלישית לביוטכנולוגיה במכללת הדסה. הוא נלחם להתנדב לשירות מילואים בחפ״ק סמח״ט 551, ונפצע קשה מפגיעת טיל נ״ט בקרבות בצפון רצועת עזה. לאחר מאבק עיקש, נפטר עקב זיהום פטרייתי. אתמול חל יום השלושים לפטירתו.
