השבוע חגגנו יום הולדת שנה לזוהר הקטנה. אתם קולטים? שנה! לפני שנה ישבתי וכתבתי את הטור ההוא. כל כולי פחד, יום לפני ניתוח קיסרי, ייחלתי מה יהיה בעוד שבוע. הדלקת שבעה נרות לשבת, גורה חדשה בבית. וברוך השם, ממש כך היה. והנה עברה שנה. מה עברה? טסה. ההחלמה מהניתוח, ה"יאיי עוד רגע וכמעט לא רואים צלקות". "חופשת" הלידה, ההנקה, סיום ההנקה והבוקר ההוא של חבילת חיתולים, סימילאק ומוצץ ספייר שחיכו ליד הדלת ליום הראשון במשפחתון.
אני לא יודעת איך זה קורה שהלב והגוף יוצאים אל הילד הכי קטן. זה לא היה ככה תמיד. בילדים הראשונים השוק הוא כל כך גדול שאי אפשר ליהנות מזה באמת. את חופשת הלידה הראשונה שלי אני זוכרת כטראומה ממש. אחת לכמה זמן כותבת לי איזו אמא צעירה שמרגישה מטורפת כי לא טוב לה. כי היא אחרי לידה ולא מצליחה להתאהב ולא מצליחה להיות מוצפת אושר. כי קשה לה ולבד לה ומחורפן לה. שהיא מפחדת להגיד את המילים האלו אפילו לבעלה, שלא יחשוב שעשה טעות והתחתן עם אישה רעה, עם אישה שלא יודעת להיות אמא. ואני עונה לה שהכול בסדר, ושהיא נורמלית לחלוטין, ושילד אחד זה קשה יותר מחמישה, ושזה יעבור. לא יודעת מתי ואיך, אבל זה עובר.
אולי זה הגיל, בניגוד גמור להיריון שכל מילה שנייה ששמעתי בו הייתה: "בגילך". מי ידע שגיל 38 הוא ענתיקה במושגי פוריות. בגילך הסוכר, בגילך הסיכון, בגילך נזהרים, ואולי תרצי – אם כבר אנחנו בקיסרי – גם לקשור את החצוצרות. הזכרתי להם שאני צעירה ברוחי, שהצלצול שלי בטלפון הוא "טודו בום" (עיין קיץ 2017, שם, שם) והקשר היחיד שאני רוצה בו הוא קשר השתיקה בנוגע למשקל שהרגע הכרחתם אותי לעלות עליו. בניגוד לכל זה, יכול להיות שהגיל והוותק והניסיון הופכים את האמהוּת לקטנטנים ליותר נינוחה ומאושרת (דגש על הקטנים, כי לקראת המתבגרים אני כבר מציידת את עצמי במקלט אטומי, פצצות מרגמה וחפיסת רסקיו).
אם פעם היה לי קשה עם "כל הזמן על הידיים", היום רק תנו לי להסניף ולרחרח. משיכות בשיער, תלישת ריסים, שבירת משקפיים. הכול מצחיק אותי ובעיקר לא נמאס. "למה את הכי אוהבת את זוהר?" שאלה פעם אחת מהן, ואני מיד התכווצתי. מה פתאום הכי אוהבת, אמא אוהבת את כל הילדים אותו דבר. פשוט היא… היא… ועניתי בתוכי, היא היחידה שעוד לא עונה ולא מתחצפת. ושהמאבק היחיד איתה הוא שתהיה שנייה בשקט שאוכל לשים לה חיתול. פשוט קל יותר איתה.
אולי זה כי זוהר נולדה למציאות של סיפוק במה שאני עושה. שמחה בעבודה שלי. לייסורי המצפון כבר הורדתי מזמן את הווליום. אמא שיוצאת שלושה ערבים בשבוע? כן, כמאמר "ערוץ הכיבוד", "ככה זה אצלנו". שעות על המחשב סגורה בחדר, עובדת ושומעת אותה בסלון עם המטפלת, והלב כבר לא נחמץ ולא מתייסר. היא בידיים טובות. ואז כשאני מסיימת אני יוצאת אליה בכיף. כל כך הרבה שנים שמעתי את הקלישאה "אישה שמחה, אמא שמחה" אבל לא הצלחתי ליישם. ידעתי שהדרך קשה ונלחמתי על כל דבר. עד שקרה השינוי, ובזכות דברים רבים הפסקתי להילחם ובחרתי את הבחירות הנכונות וזה שחרר. הפסקתי לתבוע מעצמי והפסקתי לתבוע מהם, וממנה במיוחד. אין יעדים, אין ציפיות. "היא רק תינוקת". אז מה אם לכרם יש כבר שמונה שיניים, גם לה עוד יצמחו וייפלו ורק נקווה שלא נצטרך סתימה בשן־חלב.
ואולי זה בגלל כל החבורה המשגעת שסביבה. העובדה שיש לי "גדולות". שיכולות לתת בקבוק, להוציא לסיבוב ולהיות איתה קצת בבוקר. שנהנות לבחור לה בגדים ואפילו לסרק אותה ולהתאים לה סיכה. שיש לה אח שמלמד אותה לרדת מהספה ואחיות שחוגגות בהגזמה מכל "קוקו!" שהיא עושה. יש לה חבורה שכשהיא בוכה באוטו, הם מכריחים אותי לכבות את הרדיו ופוצחים במחרוזת שירי ערש שיכולה להעיר מתים. פעם זה היה אחרת. הייתי נוסעת לבד עם הבכורה, ששנאה נסיעות והעבירה אותן בצרחות. היא הייתה בוכה ואני ניסיתי להרגיע. ברקע התנגן לו בייבי איינשטיין מונוטוני. אחרי שהיא כבר הצטרדה מרוב בכי ולי לא היה איפה לעצור, הייתי מתחילה לבכות גם. עכשיו זה כבר שונה, יש לה עוד אנשים איתה, יש איתי עוד אנשים.
ואולי זו ההרגשה של הפרידה. המחשבה שכנראה הפעם הבאה שאסניף קפלי סנטר רך ואשמע גרגור צחוק שעושה לב שמח, תהיה רק בנכדים.
יומולדת שנה שמח, זוהר מרים אהובה, שהשם יזמן לך חיים ארוכים וטובים. לך ולכל החבורה.
