את השבועיים האחרונים העברתי בניו־יורק. יש לי חבר טוב שגר באפר ווסט סייד, ומהרגע ששמעתי שהוא ומשפחתו מגיעים לארץ באוגוסט, הצקתי לו ללא הרף שיסכים שנחליף את הדירות שלנו לתקופה הזאת. ובאמת כך היה. שירה, חיה ואני נסענו לשבועיים בניו־יורק. כדי לגור בה. לא כדי לטייל או לנפוש חלילה. אני לא יודע ליהנות כשאני מטייל. תמיד אני לחוץ. תמיד אני מרגיש שאני מפסיד את כל מה שמגניב. תמיד אני מרגיש מחוץ לקורֶה. לכן החלטתי שהשבועיים הללו לא יהיו "חופשה". אלא סתם, חיים שקטים בעיר אחרת.
כשהגענו לדלפקים של הצ'ק אין, אחרי שלוש מאות שעות של המתנה איומה בתורים מסריחים בנתב"ג, דיילת הקרקע סרקה את הדרכונים שלנו בזריזות, ואז אמרה לשירה בקול יבש, אני לא רואה פה את הוויזה שלך. שירה אמרה, יש לי ויזה. יש לי ויזה בדרכון הישן. ומיד הסתכלה עליי ושאלה, תגיד, הבאת את הדרכון הישן שלי, עם הוויזה, נכון. הסתכלתי על שירה בחזרה. הפנים שלי האדימו. השם ישמור. לא הבאתי את הדרכון הישן עם הוויזה. הדיילת הביטה בנו בזלזול. בלי ויזה היא לא יכולה לעלות למטוס, היא אמרה. הצ'ק אין עוד חמש דקות. תחליטו מה לעשות.
הלב שלי דפק. הלחיים שלי שרפו. בלעתי את הרוק. האנשים שעמדו בתור מאחורינו צקצקו בלשונם. בלי לחשוב יותר מדי אמרתי לשירה, אני טס עם חיה. תגיעי בטיסה הבאה שיוצאת. שירה הסתכלה עליי. איזה מטומטמים אנחנו, היא אמרה. הדיילת המלחיצה אמרה, אדוני, העלייה למטוס כבר התחילה, ועוד לא עשית בידוק ביטחוני אפילו. רציתי להגיד לה, מה את קוראת לי אדוני יא נודניקית, אבל שתקתי.
שירה השתלטה על המשבר ועשתה סדר במזוודות. היא נתנה לי תיק קטן למטוס עם כל מה שחיה צריכה, והכניסה כמה בגדים של חיה למזוודה שלי. הדיילת הגישה לי את הכרטיסים ואמרה בקול אדיש ורע, טיסה נעימה. נפרדתי משירה בחיבוק. בעיניים שלי עמדו דמעות. התחלתי לרוץ ברחבי הטרמינל. את הדרכון החתימו לי בדלפק מיוחד כזה, כי ראו שאני מפספס את הטיסה. רק כשהגעתי לגייט, מזיע ומבולבל, הבנתי איזו חוויה נכונה לי. שתים עשרה שעות. במטוס צפוף ועייף של אל־על. עם תינוקת בת שנה וחצי על הברכיים. יא אללה של החיים האלה.

הדיילות האדיבות עזרו לי עם העגלה. האנשים שישבו סביבי במטוס אמרו לי שהם ישמחו לעזור לי. העולם מגיב יפה לאבא ותינוקת. אולי כי הוא לא באמת סומך עלינו. חיה הביטה בהמון הדחוס ומלמלה בקול דקיק ואומלל, אמא, אמא. ואני חשבתי, אוי לי ואבוי לי. כשהתיישבתי במושב הצפוף התקשרתי לשירה. היא כבר הייתה בבית. עם הדרכון הישן שלה. היא נתנה לי כל מיני טיפים לטיסה. אמרתי לה, בלי להאמין לעצמי, אל תדאגי, יהיה בסדר, נתראה בקרוב.
הטיסה עברה. אני לא אגיד שזה היה מזוויע. אני גם לא אגיד שזו הייתה חוויה מוצלחת במיוחד. אבל היא עברה. וזה מה שחשוב. כשהגענו לדירה, בשעת בוקר מוקדמת, הנחתי את המזוודה, החלפתי לחיה חיתול, התיישבתי על הספה בסלון, ונשמתי לרווחה. הגעתי לניו־יורק.
אין עיר בעולם הזה שאני אוהב יותר מניו־יורק. זו עיר הערים. היא כל כך גדולה, אימתנית, תזזיתית ושוקקת, שכולם הופכים בה לתושבי ארעי. כולם מסתובבים בה במין זהירות מבוהלת. אף אחד לא מרגיש שהיא בית. זו הסיבה שכולם מרגישים בה כל כך זרים. וזו הסיבה שכולם שייכים אליה כל כך. וזו הסיבה שזו העיר הכי יהודית בעולם.
כולם יהודים בעיר הזאת. המוכרת הסינית במכולת השכונתית מחוץ לדירה שלנו נראתה לי יהודייה. הקבצן הלטיני שעמד ברחוב וחייך אלינו בלי שיניים נראה לי כמו ברסלבר תשוש. וכל נהגי האובר השחורים שהסיעו אותנו ברחבי העיר, היו יהודים גם הם. אין לי ספק בכך. הם היו יהודים שבורים ורצוצים. כי כולם יהודים בניו־יורק. וגם אני יהודי בניו־יורק. רק בניו־יורק העורקים היהודיים שלי משתחררים. רק בניו־יורק אני באמת מתפלל. אני הכי יהודי כשאני בניו־יורק. קשה להסביר.
שירה הצטרפה אלינו לקראת הערב. היא לא הצליחה לישון בטיסה. והסרטים המטומטמים שהיו במטוס גרמו לה לבכות מגעגועים, ועייפו אותה אפילו יותר. לקח לחיה כמה ימים טובים להתגבר על הג'ט לג ולהסתנכרן על הלילות. וגם אני צלחתי בקושי את האינטנסיביות של הרחובות והבניינים. אבל בסוף התרגלנו כולנו. בבקרים אכלנו בייגלים עם גבינת שמנת רכה. בימים פקדנו את כל גני המשחקים במנהטן. ובערבים יצאנו למסעדות יהודיות. אכלנו טאלי יהודי. ודאמפלינגס יהודיים. וראמן יהודי. כל המסעדות בניו־יורק הן מסעדות יהודיות.
ובערב שבת, כשהלכתי לבית הכנסת האהוב עליי בעולם, עם קבלת השבת היפה בעולם, ותפילת הלחש הצלולה בעולם, ראש הקהילה נשא דרשה עצובה ויפה על ימי אלול. הוא דיבר על הדחף הבסיסי שיש בנו, בכולנו, להתנגד למחילה, להילחם כנגד הסליחה והכפרה. ובזמן שהוא דיבר נזכרתי בחבר יקר שלי, שהתרחק ממני השנה. ובהתנגדות האדירה של שנינו, לסלוח לשנינו. והלב שלי כאב. והעיניים שלי התכווצו. והבטן שלי התחממה. ושוב התגעגעתי.
וכשיצאתי מבית הכנסת, צעדתי ברחובות החשוכים, לבד, בשקט, בלילה, עם לב כבד וכיפה לבנה על הראש. הבניינים היו גבוהים ומעיקים. פחי הזבל שקקו חולדות וסנאים. וברחובות צעדו מיליוני יהודים בודדים ומתוקים והתגעגעו לדבר מה. כל היהודים מתגעגעים.
ניו־יורק, ניו־יורק. באתי אלייך כדי להיות בך. לא כדי לטייל או לנפוש. באתי, הייתי, והיה לי טוב. רציתי לכתוב טור קצר על השבועיים הללו, המנחמים והיהודיים, שהעברתי בך בשלהי אלול. אבל נגמר לי המקום בדף אחרי יומיים. ואולי בעצם זה הסיפור כולו. העיר הזו גדולה על כל יושבי תבל. היא גדולה מסך חלקיה. גדולה מסך תושביה. גדולה מסך יהודיה השבורים. ברור שהיא תהיה גדולה על הטור שלי.
