שלושה ימים לפני התקיפה היפנית על פרל־הארבור, בסעודת ערב בוושינגטון, הכריז מזכיר הצי האמריקני, פרנק נוקס, כי בכל מקום שבו יתקפו היפנים "אנו מוכנים, הצי האמריקני לא ייתפס מנמנם". נוקס לא ידע שבאותו זמן שבו הכריז בבטחה כי לא יופתע, הפליג באוקיינוס צי יפני אדיר ממדים, הגדול ביותר שנראה מעולם, לכיוון הוואי, במטרה לתקוף את הכוחות האמריקניים.
תיאור הדברים ההיסטורי הזה, שלפי כללי זכויות היוצרים הייתי אמור להציב בתוך מירכאות, הוא פסקת הפתיחה בהקדמה לספר שראה אור בעברית שבועות ספורים לפני המלחמה באוקטובר, מאת ההיסטוריונית רוברטה וולסטטר, "פרל הארבור: התרעה והחלטה". את ההקדמה כתב אלוף מכהן בצה"ל, ערן ניב, ראש אגף התקשוב וההגנה בסייבר, אגב בן קיבוץ ארז בעוטף עזה. האלוף ניב יזם את ההוצאה לאור של המהדורה העברית כדי להפיץ אותה בקרב הקצונה הבכירה בצה"ל. שבועיים לפני המלחמה הוא אף העניק להארץ ריאיון נדיר (אלופי צה"ל בימינו מתנזרים כמעט כליל מראיונות), מן הסתם כדי לטפטף את תודעת הספר ולהילחם בנגע השאננות.
ניב הוסיף וכתב בהקדמה לספר: "יש להניח כי הקורא ישתאה לנוכח כמות האותות שבדיעבד ברור שניתן היה להבין מהם כי פרל הארבור הולכת להיות מותקפת, אך אותות אלו ירדו לטמיון. וולסטטר טוענת בספרה כי לא מדובר רק בביש מזל, רשלנות פושעת או אנשים לא טובים. היא מצביעה על תופעה אנושית ומורכבת המעוורת את המערכת, ומציינת כי פרל הארבור לא היה קורבנה הראשון ואף לא האחרון". מאלף.
חשיפת פרשת כרטיסי הסים לפני שבועיים שפכה עוד בנזין על להבת תשוקת ההענשה של מי שלכאורה התרשלו קשות במילוי תפקידם בלילה שבין 6 ל־7 באוקטובר. הרמטכ"ל, ראש השב"כ, מפקד פיקוד הדרום, ראש אמ"ן כמובן, ועוד. אך כאמור, האלוף ניב העיר עוד לפני המלחמה שעיוורון מודיעיני הוא תופעה אנושית מאוד. גם אם נקדיש את יובל השנים הבאות לחקר תולדות מחדל 2023, כמו שעשינו אחרי 1973, לא נוכל לבטח את עצמנו כליל מפני הפתעה נוספת. במידה רבה היא גזרת טבע, טבע האנוש. "כשאתה מסתכל על הפתעות צבאיות, בסוף הדברים האלה מצליחים. לעולם יהיו מצבים שבהם ניפול", אמר ניב בריאיון להארץ ערב יום הכיפורים השנה.
מה צה"ל יכול היה לעשות אחרת כדי למנוע את הנפילה? בעיקר לשלול מאויבינו את מונופול ההפתעות. לא לחכות שהם יהלמו בנו ללא התרעה, אלא להלום בהם תחילה ולשבש כך את התוכניות ההתקפיות שלהם. בעבר הרחוק, כשעוד הקפדנו להפתיע, לא הצטערנו. במבצע קדש, למשל, במלחמת ששת הימים או באנטבה. מלחמת לבנון הראשונה, אשר הייתה אף היא סוג של הפתעה ישראלית יזומה, הביאה בתוך פחות משלושה חודשים לסילוקם של אש"ף וערפאת מלבנון, הישג מבצעי שבימינו אפשר להעריך יותר, כאשר אחרי חמישה חודשי לחימה בדרום יחיא סינוואר עודנו חופשי, ועשרות יישובים נטושים בצפון הארץ. אלא שמלחמת לבנון הראשונה הייתה גם סוף עידן ההפתעות הישראליות, קו פרשת המים שבין יוזמה להכלה. מאז ועד היום, מערכת הביטחון והדרג המדיני הניחו לאויב לקבוע בלבדית את מועדי ההתלקחויות בגבול.
כל המבצעים בעזה אחרי ההתנתקות, ללא יוצא מהכלל, היו תגובה להתגרויות חמאס או הג'יהאד האסלאמי. צה"ל מעולם לא הסתער על תשתיות הטרור בעזה כרעם ביום בהיר. הסיסמה השלטת בדור האחרון אמרה ש"שקט ייענה בשקט". היא הייתה תוצאה של סירוב אזרחי ושלטוני מתמשך לשלם את מחיר הדמים הכרוך ביציאה למלחמות ברירה, כביכול. מנגנון התעמולה הרב־דורי של מחנה השלום שטף פה את המוחות, כשהסביר שכמעט כל חלל הוא חלל מיותר, ושאין מלחמות צודקות.
"פעם בעשר שנים עושים לנו מלחמה", התרעם חנוך לוין במחזמר הפציפיסטי שלו "מלכת אמבטיה" ב־1970, כאילו גם מלחמת ששת הימים הייתה ריטואל לאומני גרידא, לא כורח קיומי. דוד טרטקובר עיצב בקיץ 82' של מלחמת לבנון כרזה של אם שכולה המתרפקת על קבר בנה החלל, מתחת לכיתוב הציני "מי ימלל גבורות ישראל", וגרף צקצוקי התפעלות. דקות אחדות לפני רבין שנרצח הוא זימר עם מירי אלוני על במת הנואמים את "איש אותנו לא ישיב מבור תחתית אפל… שאו עיניים בתקווה, לא דרך כוונות, שירוּ שיר לאהבה, ולא למלחמות". במצב נפשי לאומי שכזה, אשר התארך לעומק המאה הנוכחית, לא הייתה היתכנות ליציאה למערכה צבאית יזומה בדרום או בצפון, גם אחרי שהתברר כי לנסראללה יש 150 אלף טילים וסינוואר הופך את עזה תחתית למבצר אימתני. הסיסמה המשוקצת "חמאס מורתע" הייתה לשון נקייה ל"ישראל מורתעת", ישראל המסרבת בעקביות לשאת את מחיר המלחמות.
לכן די ברור שאם הרמטכ"ל לא היה חוזר לישון בליל שמחת תורה אחרי קבלת האותות המחשידים מעזה, ונערך מיד בהתאם, האירוע היה מסתכם בתקרית נרחבת ובימי לחימה ספורים שלא היו משנים לאורך זמן את יחסי הכוחות בין שני הצדדים. כבר למחרת הפסקת האש חמאס היה מחדש את הכנותיו השקדניות למתקפת פתע עתידית, ובאחד הימים מפתיע אותנו. אולי עוד השנה, אולי רק בשנה הבאה, ובכל זאת מצליח להפתיע. באופן טרגי דווקא הצלחת ההפתעה שלו בשמחת תורה העניקה לצה"ל ולממשלת ישראל את קונצנזוס ההצדקה ליציאה למלחמה כוללת נגדו, ואת ההשלמה הכללית עם תעריף השכול שלה. במקום להשקיע עכשיו תעצומות עיסוק במחדל המודיעיני ולהתפלש בפרשת הסימים, עדיף שנבטיח לעצמנו שמכאן ולהבא, במידת הצורך כמובן, צה"ל יהיה תמיד בצד המפתיע.
