השם פטניבין מקסוול אומר לכם משהו? מצלצל מוכר? פטניבין מקסוול הוא עובד זר מהודו שנהרג ביום שני בגבול הצפון, מטיל נ"ט ששיגרו מחבלי חיזבאללה. שמו הותר לפרסום רק למחרת. אבל לא רק השם שלו נעלם מהתודעה הציבורית: האירוע החמור כולו, סמוך ליישוב מרגלית, לא זכה להתייחסות בשיח התקשורתי־ציבורי.
קחו לדוגמה את מהדורות החדשות באותו הערב. בארבעת ערוצי הטלוויזיה התקרית אוזכרה בכותרות, אבל מי שרצה לשמוע יותר ממשפט וחצי על האירוע היה צריך לחכות. ולא מעט. במהדורה של כאן 11 הגיעו לסיפור המלא אחרי 15 דקות, בעכשיו 14 אחרי 20 דקות, בחדשות 12 זה לקח כמעט ארבעים דקות, ובמהדורה של 13 לא חזרו לעסוק באירוע והסתפקו בשש מילים בכותרות המהדורה – "הרוג ופצועים מפגיעת טיל נ"ט בצפון". סולידי. גם שערי העיתונים הנפוצים לא התייחסו בהרחבה לאירוע ביום המחרת. בידיעות אחרונות הקדישו לעניין שורה קטנה בקצה התחתון של העמוד, עם הפניה לידיעה אי שם בעמוד 10. בישראל היום הידיעה הייתה בעמוד קדמי יותר, אבל בשער לא היה לה זכר.
אני לא בא להיתמם. אי אפשר להתכחש לתחושות ברחוב הישראלי: בתקופה מורכבת כל כך, כש־134 חטופים נמצאים עדיין בידי חמאס, יותר מאלף חללים ואלפי פצועים, וכשחיילינו מסכנים את נפשם יום־יום בלב עזה – מותו של ישראלי מניע משהו בלב החברה שלנו יותר מאשר פגיעה בעובד זר. מעגלי קרבה הם חלק מהתנהלות אנושית בריאה. ובכל זאת, יש כאן גם בעיה.
כשבוחנים את ההיסטוריה הלא רחוקה, קשה לא לראות את הדפוס החוזר. ב־18 במרץ 2010, קסאם שנחת בנתיב־העשרה הרג פועל זר שעבד באחת החממות במקום. ב־27 ביולי 2014, במבצע צוק איתן, נהרג פועל זר מתאילנד מפגיעה ישירה של פצצת מרגמה באחד מיישובי עוטף עזה. פגיעה ישירה בבית אריזה ביישוב אשכול ב־18 במאי 2021 הובילה למותם של שני עובדים זרים, ופצעה של כמה עובדים נוספים. ב־3 במאי 2023, עובד זר נפצע קשה מפגיעת רקטה.
אחרי כל אירוע כזה אפשר לשמוע דרישות של תושבי הדרום לתגובה הולמת ולהשבת השקט, אבל לא הרבה מעבר לכך. מוות של פועלים זרים מירי רקטות של מחבלים לא ריגש אותנו כשהוא התרחש בעוטף עזה. ידענו שהרקטות הללו נועדו להרוג יהודים, אבל יכולנו להרשות לעצמנו להתעלם מהן. אלו היו חלק מה"טפטופים" בדרום, מושג שהרדים את כולנו במשך שנים.
כעת היכולת להתעלם ולדבר על "טפטופים" עברה לגבול הצפון. לפני כמה ימים פרסם "לובי 1701", ארגון הקרוי על שם החלטת האו"ם שמעולם לא קוימה מסוף מלחמת לבנון השנייה, סיכום של האירועים בגזרת הצפון במהלך חודש פברואר. לפי מניינם, ב־29 הימים של החודש הקצר בשנה ספגו תושבי הצפון 21 טילים כבדים, 40 ניסיונות חדירה של כלי טיס, ומאות אירועי ירי טילים ורקטות – 91 בכינון ישיר, ולפחות 668 באש תלולת מסלול. באירועים הללו נפגעו 570 בתים. אלה מספרים בלתי נתפסים בחבל ארץ שנמצא במלחמה לכל דבר, אלא שלמרבה המזל האירועים הללו הסתיימו ב־16 פצועים והרוג אחד בלבד, כך שרובנו לא מתרגשים במיוחד.
אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו רציונליים, אבל קשה לא להבחין שרגשות מפעילים אותנו הרבה יותר. נחיתת טיל שגרמה לנזק קל תעורר בנו תגובה שונה מזו שתתעורר בנו אם חלילה האירוע יסתיים במותם של תושבים. הטיל הוא אותו הטיל, אבל כשמדובר בעובדים זרים, אירוע עם הרוג ופצועים מקוטלג כ"התחממות" של "הצפון הבוער", ונדחק במורד המהדורה אל שיפולי העיתונים ומשם הרחק אל מחוץ לשיח הציבורי.
אולי כדאי שכולנו נזכור ונכיר את השם פטניבין מקסוול. אולי נשמע קצת על אשתו, על המשפחה, על מה שהביא אותו לעבוד כאן בישראל, ואולי נתרגש טיפה, כי אם בכל פעם שפועל זר נהרג בגבול עזה היינו פועלים יותר בחריפות, אולי לא היינו מגיעים למצב שאנחנו נמצאים בו היום.
