לפעמים אני חושב שקהל אינטרנטי הוא קצת כמו חבורת תרנגולות שהולכת ומחפשת גרעינים. מפזרים לה גרעינים במקום אחד, היא הולכת ומקרקרת ומנקרת גרעינים במקום אחד. יפזרו לה במקום אחר, מיד תנוע עדת התרנגולות לקרקר במקום אחר ולנקר את הגרעינים. אם רוצים שתסוח דעתם, כל מה שצריך הוא להצביע על איזו תרנגולת ולצעוק 'תראו, ציפור!' ומיד כולם הולכים לנקר את הציפור, כלומר את התרנגולת. מה לעשות. כאלה אנחנו.
דו"ח החקירה על ענייני מירון התפרסם אמש, וכדרכם של דו"חות הטיל את האשמה על אנשים כאלה ואחרים. ביניהם ראש הממשלה, שהוא גם ראש מפלגת הליכוד. תנועת הליכוד הוציאה תגובה רשמית שבה היא מאשימה את הועדה בחקירה מוטה פוליטית. אני לא רוצה להתייחס לדו"ח החקירה כי בחיי שהוא אומר את כל מה שצריך להגיד על ידי אנשים גדולים ובקיאים ממני, ועל תנועת הליכוד כבר התגולל האינטרנט כולו בכל מיני מאמרי דעות, אבל קרה כאן משהו מעניין, סיפורי, וגם מתסכל למדי.
בסיפור, נניח שאנחנו מדברים על אמא ובת שמתווכחות ביניהן על אם ללכת לטיול או להישאר בבית. האמא, שמה זלדה, מציעה ללכת לטיול. הילדה, שמה יונה, מציעה להישאר בבית ולשחק במחשב. לכאורה נושא הסיפור הוא אם לטייל או להישאר, אבל באמת כל זה נמצא רק בסוגריים. נושא הסיפור הוא תמיד מערכת יחסים של אמא ובת. לא משנה על מה הן יתווכחו. כלומר המלל שנאמר הוא חשוב, כמובן, אבל הוא פחות חשוב ממה שמתרחש במוקד, כלומר מהדיאלוג עצמו. ההתרחשות חזקה מהמילים.
דוגמה אחרת? מאסטר שף התחילה השבוע. זו תכנית שהרבה מאוד מהמלל בה, בטח במהלך האודישנים, הוא מלל רגשי. זה מת וזו מתגעגעת וזה טס לארץ אחרת וחזר וההיא לא בטוחה בעצמה. ההיטענות של האודישנים היא מאוד רגשית, היא 'סיפור', אבל בסוף זו תכנית על אוכל. גם בהתחלה זו תכנית על אוכל. למעשה זו תישאר תוכנית על אוכל מההתחלה ועד הסוף, לא משנה במה ינסו להטעין אותה רגשית.
ומה קורה, למשל, כשמפלגת הליכוד מגיבה – והאינטרנט (גם הטור הזה) מתעסק בתגובה? הנושא הוא כבר לא דו"ח החקירה לענייני מירון. אנחנו לא נדבר על הכשלים, או על האחריות, או על הדברים שצריכים להיעשות כדי שנתקן את הקלקול, לא הסקת מסקנות, לא צער המשפחות, כל הדברים האלה ידחקו אחורה לטובת עיסוק במפלגת הליכוד, בדובר שלה, בראש שלה, בחוצפה או בתעוזה או בחוסר הבושה או במה שיש לכם להגיד. הרבה מאוד דברים שאינם לב העניין. גרוע מזה (או טוב מזה, אם אתם הדובר), אלה דברים שכבר הוטחו בהם בעבר והחליקו מהם הלאה.
גם התגובה עצמה היא הסחת דעת. היא להגיד – אתם צודקים, אבל תראו, הוא שמאלני! והנה תעוט עדת התרנגולות להתווכח על האם הוא שמאלני, האם השמאלניות שלו השפיעה על הדו"ח, האם הועדה פוליטית, האם הויכוח פוליטי, וכל זה נו, אתם יודעים.
אני רוצה להגיד: אנחנו נדבקים אל הדרמה, והדרמה מעבירה אותנו נושא כמעט בלי שנשים לב. יש מחיר להסחת הדעת הזו, והמחיר הוא שאנשים שאמורים לשאת אשמה אישית לא ישאו בה. המחיר הוא שדעת הקהל הציבורית נוחה להסחה. אפילו הטור הזה הוא חלק מהמחיר. במקום לדבר על הכישלון אני מוצא את עצמי מדבר על זה שההודעה יצרה הסחת דעת. אבל העיסוק בהסחת הזעת, הוא עצמו הסחת הדעת.
ולכן צריך לנער רגע את הראש. להתפקס. להגיד: היה דו"ח ביקורת אמש והוא הטיל אחריות על מותם של 45 איש. והאנשים שהאחריות מוטלת עליהם צריכים לשאת באחריות, ואבדנם של חיים הוא הדבר המרכזי והחשוב והעצוב ביותר פה, והחשוב מכאן והלאה הוא שלא ינטלו חיים אחרים. זה הדבר שיש לדבר עליו, וכל השאר גרעינים לתרנגולות שמושלכים לפנינו בציפייה שננקר אותם.
