הצורך לחוקק חוק גיוס חדש בצילה של מלחמה גדולה השיב לחיינו את שאלת השוויון בנטל. גם בימי שגרה, חוק שמעגן פטור גורף לחרדים משירות בצה"ל היה מעורר סערה. אבל אחרי שבעה באוקטובר, כשהצבא מתריע שיש לו צורך ברבבות חיילים נוספים נוכח האיומים המתעצמים, שאלת השוויון בנטל עולה ביתר שאת. במקביל לחלל המשפטי שנוצר בתחום גיוס החרדים לאחר פקיעתו של החוק הקודם, חוקי הארכת השירות שהממשלה מבקשת להעביר מטילים מעמסה נוספת על מי שכבר משרת: גיל השחרור ממילואים עולה מ־40 ל־46, ואורך השירות הסדיר לגברים יעלה בחזרה מ־32 חודשים לשלוש שנים מלאות. הטרוניה כלפי מי שאינם שותפים כלל במשימה – מתבקשת.
חיצי הביקורת אינם מגיעים הפעם רק מהאופוזיציה אלא גם ממעמקי הקואליציה, מהציבור הדתי־לאומי ומשרי הליכוד, שמתקשים להגדיל את הנטל על מי שבילה חודשים ארוכים בלב רצועת עזה, ובאותה נשימה לפטור במחי יד דור שלם של צעירים חרדים, גם אם הדרישה הזו מגיעה משותפיהם הפוליטיים הוותיקים.
שאלת השוויון איננה מסתכמת בתחום הנטל הצבאי. הנה כמה נתונים מעניינים שנאספו במשרד הכלכלן הראשי במשרד האוצר: כמחצית מהעובדים שנעדרו מעבודתם בחודשים האחרונים בעקבות שירות מילואים מועסקים בתחומים הבאים: ענפי התעשייה (14%), שירותים מקצועיים (12%), מידע ותקשורת (12%) וניהול ותמיכה (12%). 20% נוספים מהמילואימניקים עובדים בענף ההייטק, כפול משיעור ההייטקיסטים באוכלוסייה. המשותף לכל אלה: שכרם הממוצע גבוה במיוחד. בשנת 2019 (השנה האחרונה שיש עליה נתונים) נמצא כי שכרם של המילואימניקים גבוה ב־47% מהשכר הממוצע בכלל האוכלוסייה.
הצבא יתקשה לגייס צעירים חרדים בכפייה, אבל מי שבוחר שלא להשתתף בנטל הביטחוני הגדול, שלא יצפה גם להיות מתוקצב על כך
בצבאות מערביים אחרים, שאינם מבוססים על גיוס חובה, ההרכב הדמוגרפי של האוכלוסייה המשרתת שונה לחלוטין. בשורות צבא ארה"ב, למשל, יש הרבה יותר מיעוטים אתניים ובני שכבות חלשות. צה"ל, לעומת זאת, מתאפיין בייצוג־יתר לאנשי הייטק ולאוכלוסייה מבוססת. לא סוד הוא שבישראל השכבות החלשות מבחינה כלכלית מורכבות ברובן משתי אוכלוסיות – החרדית והערבית. אלה שתי חברות שאינן משרתות בצבא, וגם חלקן בשוק העבודה ובתרומה הכלכלית למדינה נמוך יותר.
במילים אחרות: האוכלוסייה המשרתת בצבא, ובמיוחד בצבא המילואים, היא גם האוכלוסייה העובדת והתורמת לכלכלה, זו שמעשירה את קופת המדינה במיסים ומניעה את גלגלי המשק. אותם אנשים שעסקיהם נאנקים בשגרה תחת מעמסת המיסים והרגולציה הממשלתית, הם גם אלה שעסקיהם קורסים כאשר פורצת מלחמה והם נדרשים להתייצב בשירות האומה במשך חמישה חודשים ויותר.
ממשיכים במושגים הישנים
"חברת הלומדים" החרדית היא יצירה ישראלית מקורית וחסרת תקדים, שלא התקיימה בגלות ושמתאפשרת אך ורק בזכות מערכת הרווחה של מדינת ישראל. תקציבי הישיבות והמלגות לאברכים הם רק חלק קטן ממעטפת שלמה המאפשרת את אורח החיים החרדי, שבו המשפחות גדולות, הגברים אינם רוכשים מקצוע, וכמחציתם אינם עובדים לפרנסתם ומקדישים את עיתותיהם ללימוד תורה. המעטפת הממשלתית הזו כוללת מימון לחינוך החרדי, סבסוד מקיף של שירותי בריאות, שלל קצבאות, תמיכות והעברות, והנחות בשירותים רבים כמו מעונות יום לתינוקות ותשלומי הארנונה. כל אלה מתאפשרים משום שיש אחרים שעובדים, משלמים מיסים ומממנים את כל מערכות הרווחה הללו, וכשצריך – גם נושאים נשק ומגינים על המדינה מפני אויביה.
הגיוס לצבא והיציאה לעבודה קשורים זה בזה. כיום, הסדר "תורתו אומנותו" מאפשר דחייה של השירות הצבאי לגברים חרדים שלומדים בישיבה במשרה מלאה. הם מחויבים לחבוש את ספסלי הישיבה והכולל בהיקף של 45 שעות שבועיות, ונאסר עליהם לעסוק בכל עיסוק אחר, כולל לימודים מקצועיים ועבודה בשכר. הדרישות הללו עומדות בעינן עד הגיעם לגיל הפטור הקבוע בחוק, שעומד כיום על 26 שנים.
המשמעות היא שעד גיל 26 הצעירים החרדים אינם עובדים כדי שלא יידרשו להתגייס לצה"ל, ולמעשה נשארים בישיבה עד ששניהם – הן השירות הצבאי והן העבודה – כבר אינם רלוונטיים. בשלב הזה, החרדי הממוצע כבר נשוי ואב לשניים־שלושה ילדים, מבלי שרכש את ההשכלה הבסיסית הנדרשת לשוק העבודה המודרני. הניסיונות להוריד את גיל הפטור מצה"ל ל־21, כך שצעירים יוכלו לעזוב את הישיבה בגיל הזה ולכל הפחות לצאת לעבוד, לרכוש מקצוע ולתרום לכלכלת המדינה ולפרנסתם שלהם – לא צלחו עד כה, בעיקר בלחץ הרבנים והפוליטיקאים שלהם אינטרס מובהק להשאיר את הצעירים בישיבות, תחת השפעתם.
החרדים מצידם אינם רואים את סוגיית הגיוס כשאלה כלכלית. חלק מדוברי המגזר ברשתות החברתיות טענו השבוע כי קיצוץ בתקציבים הוא לא מה שיביא אותם להתגייס, ושהציבור החרדי יישאר מחויב ללימוד התורה גם אם תקציבי המדינה ייעלמו. במגזר מתאמצים להצדיק את אידיאל אי־השירות גם תחת מלחמה. במאמר המערכת של יתד נאמן נכתב כי "אם הציבור החילוני לקח על עצמו, למראית עין, את תפקיד שימור העם הישראלי, הציבור החרדי לקח על עצמו את תפקיד שימור העם היהודי", ואף נאמר כי "לא אנחנו המשתמטים, הם המשתמטים".
נראה שבחברה החרדית לא מבינים את עוצמת הסנטימנט הציבורי כלפיהם בזמן הזה, וממשיכים לחשוב על השאלה הבוערת בכלים הפוליטיים הישנים. מבחינתם הליכוד יודע שאין לו ממשלה חלופית בלעדיהם, ולכן נתניהו ידאג להעביר את חוק הגיוס בדרך כזאת או אחרת. אלא שגם בתוך הקואליציה עצמה יש יותר מדי התנגדויות מכדי לאפשר לעולם להמשיך לנהוג כמנהגו, כאילו לא קרה כאן דבר.
כל הקלחת הרותחת הזאת עומדת לגלוש בחודשים הקרובים. בשבועות הקרובים יתברר גורלן של חמש עתירות שונות שהוגשו לבג"ץ בסוגיית הגיוס, והיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה הודיעה לממשלה כי אם לא תהיה התקדמות משמעותית בקידום חוק גיוס חדש עד 1 באפריל, אזי 63 אלף חרדים יהפכו למחויבי גיוס, והמדינה לא תוכל להימנע מגיוסם. בעקבות זאת גם תקציב הישיבות החרדיות, שהוא חלק מהסדר "תורתו אומנותו", יצטרך להתבטל. על פי הערכות מדובר בחלק לא מבוטל מתקציב הישיבות הכולל, שעומד על כ־1.9 מיליארד שקלים ויצטמצם לכמיליארד. ההפסדים לא יתחלקו באופן שוויוני בין הישיבות; ישיבות המיועדות לבני 18־26 עלולות לקרוס כליל.
האולטימטום של בהרב־מיארה, כלומר ברירת המחדל של הפסקת התקציבים לישיבות אם הממשלה לא תעשה דבר, דווקא נשמע כמו פתרון שצריך להישקל לכתחילה. החרדים אינם נמנעים מלהתגייס מסיבות כלכליות, וסביר שגם עיצומים כלכליים ושלילת תקציבים לא יגרמו להם להתגייס. הצבא יתקשה ממילא לגייס עשרות אלפי צעירים חרדים בכפייה, וספק אם הוא מעוניין בכך; אבל מי שבוחר שלא להשתתף בנטל הביטחוני הגדול שהחברה הישראלית נושאת כעת על שכמה, שלא יצפה גם להיות מתוקצב על כך. ישראל אולי לא תגייס בכפייה עשרות אלפי צעירים חרדים, אבל היא יכולה לדרוש מהם חובות אזרחיות אחרות: שירות אזרחי נדרש, או תרומה כלכלית.
המדינה יכולה גם להטיל מס מיוחד על מי שאינו משרת בצבא, כמו שנהוג בשווייץ למשל. שווייץ היא אחת המדינות האירופיות היחידות שמתקיים בה עדיין גיוס חובה, אך מי שאינו מתגייס לצבא מסיבות שאינן רפואיות, מחויב בתשלום מס בגובה 3% מהכנסתו עד גיל 37. זה איננו מודל שאפשר להעתיק לישראל בשלמותו, מכיוון שחלק ניכר מהגברים החרדים אינם משלמים מס הכנסה כלל, אבל אפשר לגבש מודל מקומי אחר. לחלופין, אפשר להעניק הטבות מס מיוחדות למי שכן מתגייס ומשרת, או לשלול הטבות שונות, הנחות וסובסידיות ממי שבוחר בפטור "תורתו אומנותו". החרדים יכולים לתרום לנטל הצבאי, או לעזור לממן אותו; לא ייתכן שיחמקו משניהם.
הבטן הרכה של הימין
הדיונים בסוגיה הזו מתקיימים כבר עשרות שנים, ומתנהלים בקווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו. מן הזווית העקרונית, ההשתמטות החרדית מן הנטל הצבאי נתפסת בצדק כעיוות חברתי ומוסרי, אבל הדיון הפוליטי ציני הרבה יותר. בימין נהנים מהברית הפוליטית עם החרדים, שהם שותפים קואליציוניים נוחים למדי, נטולי יומרות שלטוניות ועם דרישות תקציביות אשר קל למלא.
רק בשבוע שעבר פרסם כאן שר האוצר בצלאל סמוטריץ' טור שעניינו הצדקת הברית הפוליטית עם החרדים, למרות המחלוקת העמוקה איתם בנושאי הגיוס. "לא ברורה האצבע המאשימה שמופנית כלפיי וכלפי מפלגת הציונות הדתית… כאילו אנחנו אשמים בכך או מסכימים לכך שהחרדים לא מתגייסים", התפלא השר. אבל התמיכה שלו בתקציבי החינוך החרדי – מתלמודי התורה שאינם מלמדים לימודי ליבה, ועד הישיבות הגבוהות שתלמידיהן אינם מתגייסים לצבא – משמרת את אותה מעטפת תמיכה כלכלית המאפשרת לציבור החרדי להמשיך להישען על תקציבי המדינה, כמו ילדים הסמוכים של שולחן הוריהם.
זהו עקב אכילס של הפוליטיקה הימנית. פוליטית, הברית עם החרדים שירתה היטב את הימין. אידיאולוגית, במיוחד בנושא השירות הצבאי והמחויבות לביטחון המדינה, החרדים רחוקים מאוד מהציבור הימני. כשתותחי המלחמה רועמים, הפערים האלה הולכים ומתרחבים. התירוצים שדוברי החרדים מספקים מדהימים בניתוקם: הם "נושאי דגל התורה", לימוד התורה שלהם הכרחי לשמירה על הביטחון, והצבא לא באמת צריך אותם. ככל שמתרבים חללי המלחמה, כך קשה יותר ויותר להצדיק את הברית הפוליטית עם מי שאינם מקריבים דבר ועוד מאדירים את בדלנותם.
את הטשטוש הזה מזהים היטב במחנה הפוליטי השני, שמנסה כבר שנים לפרום את התפרים שמחזיקים את הקואליציה הזאת יחד. הבלוק שרד את ממשלת השינוי ואת הישיבה באופוזיציה, ואינספור הצעות להקמת ממשלות חלופיות. אבל עכשיו, בנסיבות המלחמה, דברים נראים אחרת. בשמאל מזהים את הבטן הרכה של הקואליציה, ופועלים מולה ישירות. לא סתם עלוני השבת ועיתוני המגזר מתמלאים במודעות הסופרות את חללי ישיבות ההסדר וקוראות לשוויון בנטל. הציבור הדתי־לאומי, המחויב לניצחון במלחמה, מתקשה לגבות את שותפיו הקואליציוניים שאינם נושאים בנטל הזה.
חבל רק שאלה שיודעים להכות עכשיו על חזם של החרדים, מדברים גבוהה גבוהה על האיומים הצבאיים והביטחוניים ומצטטים את הפסוק "האחיכם יבואו למלחמה", שוכחים שרק לפני כמה חודשים נוהל פה קמפיין ארוך ומתמשך שנועד לעודד "אי־התנדבות", ובפועל התחמקות מנשיאה בנטל הביטחון, עד סף אי הכשירות. אויבינו ראו ושמעו הכול, לפני שיצאו למתקפתם הרצחנית.
לימין בכלל ולציונות הדתית בפרט לא מומלץ להתמסר לנושאי דגל השוויון בנטל, בוודאי כשאלה אותם אנשים וארגונים שאך לא מזמן קראו למעין סרבנות. מאידך גיסא, גם הברית עם החרדים רק משום שהם שותפים ל"גוש האמוני" לא צריכה להיות אוטומטית. יותר מדי פוליטיקאים מבלבלים שיקולים קואליציוניים עם תפיסות מהותיות. מוסרית, לאומית, ביטחונית – אין דרך להצדיק את הפטור הגורף שהחרדים מקבלים מגיוס לצבא ומשותפות בנטל הביטחוני. ברית פוליטית מטבעה מאופיינת בפשרות, אבל אין צורך לעשות לה אידיאליזציה ולנסות להכשיר את השרץ של הפטור החרדי מגיוס.
