ביום הבחירות לרשויות המקומיות נזכרתי ברב רביצקי בקטע אסוציאטיבי. בחירות לרשויות המקומיות תמיד מזכירות לי את הרב רביצקי ועל זה רציתי לספר הפעם. הרב רביצקי היה יהודי בן חמישים בערך, ר״מ עיון אצלנו בישיבה קטנה. הוא היה איש גבוה, לבש פראק דהוי וענב דרך קבע עניבה שחורה די מרופטת. חוץ מהמראה החיצוני שלו שהיה עגום במיוחד, הרב רביצקי היה יהודי עצוב עד מאוד, שלא לומר מדוכא עד זרא. איש עצוב, עם ארשת פנים עצובה וגוון אפרפר ועצוב.
שלוש שנים ראיתי את הרב רביצקי מדי יום, בוקר צהריים וערב, שבתות, חגים וימי חול, ואני יכול לספור על יד אחת את הפעמים שראיתי אותו מחייך. כל סגולות השמחה שטמונות בלימוד התורה לא הועילו לרב רביצקי. הוא היה לומד ונראה סובל, מלמד ונראה סובל, עובר במסדרון ונראה סובל, שותה נס חלש ונראה סובל.
הדיסטנס שיש בין הבחורים לצוות הישיבה מעולם לא אפשר לנו לשאול בשלומו. לא חשבנו אפילו לנסות להבין מה מעיק לרב רביצקי על הנשמה. פשוט קיבלנו אותו כמו שהוא. אני זוכר במעומעם הפסקת צהריים אחת בפנימייה ואת דניאל כהן, החקיין של הישיבה, עומד במסדרון עם שארוול וגופייה ועושה חיקוי מדויק של הרב רביצקי. דניאל הגאון הפנים לעומק את עצבונו ועגמומיותו של הרב וחיקה אותו אחד לאחד. את הבעת פניו המדכאת, את גרירת הרגליים המיואשת שלו ואת קולו השבור. היה משהו ברגע ההוא שדניאל חיקה את הרב רביצקי ששחרר אותנו. שגרם לנו לעשות איזו הפרדה בין הטוב והרע בדמותו של הרב רביצקי.
כל סגולות השמחה שטמונות בלימוד התורה לא הועילו לרב רביצקי. הוא היה לומד ונראה סובל, מלמד ונראה סובל, עובר במסדרון ונראה סובל, שותה נס חלש ונראה סובל
זה אולי מורכב להסביר, אבל בזמן אמת, לא ממש הרגשנו את התעוקה שהרב רביצקי הקרין עלינו בלי להתכוון. פשוט הקשבנו לו לשיעורים, שאלנו אותו שאלות בלימוד ואמרנו לו בוקר טוב רפה אחרי התפילה. חוץ מזה, כלום. רק כיום, במבט לאחור אני יכול לומר שאין לי ספק בכך שהנוכחות העצובה שלו השפיעה עלינו לרעה על התת־מודע. מה אפשר לעשות? דוגמה אישית היא החינוך הכי טוב, בסופו של דבר.
בכל מקרה, מה שרציתי לספר על הרב רביצקי חוץ מזה שהיה יהודי עצוב, הוא שביום הבחירות לרשויות המקומיות אי שם בשנת אני לא זוכר, היינו בשיעור ג׳. אחרי תפילת שחרית וארוחת בוקר התכנסנו בחדר השיעורים בקומה שמעל בית המדרש, פתחנו גמרות וחיכינו לבואו של הרב רביצקי, שהיה הר״מ שלנו באותה תקופה. כעבור כמה דקות נכנס הרב לחדר בהליכה מהירה ולא אופיינית, תחת חיקו הייתה הגמרא מסכת בבא בתרא שלו, ולמרבה הפלא והתימהון, על פניו היה מרוח חיוך רחב. אני ממש זוכר איך הסתכלנו אחד על השני וניסינו להבין מה פשר החיוך הזה, מה קרה לו לרב רביצקי, האם הכול בסדר איתו בבוקר זה? אבל כאמור, דיסטנס הוא דיסטנס ולא אמרנו מילה, רק חיכינו בשקט למוצא פיו.
הרב רביצקי קיפל את הפראק בתנועה המפורסמת הזו שעושים בעלי פראקים כשהם מתיישבים, הניח את הגמרא על הסטנדר שמולו ולא פתח אותה, רק הסתכל עלינו באותו חיוך. ככה, במשך חצי דקה ארוכה. אנחנו הסתכלנו עליו בחזרה וחייכנו גם. ואז הרב רביצקי פתח ואמר, רבותיי. בוקר טוב, בוקר טוב לכם. ככה פעמיים. רק רציתי להגיד לכם, שתדעו שהיום זכיתי בתוך שאר אנשי שלומנו, לקיים מצווה נדירה, מצוות ״ושמרת לעשות ככל אשר יורוך״, וכבר התעוררתי בשעה מוקדמת במיוחד, שעה לפני הזמן שבו אני קם כל יום, והלכתי למקווה אפילו שאנחנו הליטאים לא נוהגים ללכת למקווה, וטבלתי שם שבע טבילות, ואחר כך הלכתי להתפלל שחרית במניין המוקדם בחניכי הישיבות, ואז, מיד, בבחינת עובר לעשייתן, בבחינת מצווה גוררת מצווה, הלכתי לקלפי ברחוב ז׳ולטי והצבעתי שם למפלגה שהורו גדולי ישראל.
וברגע שהרב רביצקי אמר את זה הוא הרחיב את החיוך שלו עוד יותר וחיכה עוד חצי דקה ארוכה והסתכל עלינו, ורק אז פתח את הגמרא שלו והתחיל לקרוא את השורות של הסוגיה ובבת אחת החיוך שלו נמחק וארשת העצבות הרגילה שלו חזרה לתווי פניו ואנחנו נשמנו לרווחה. זהו.
אני יודע שאין ממש פואנטה בסיפור הזה, שכל אחד ייקח ממנו מה שהוא רוצה. אבל בשבוע שעבר, רגע אחרי שמימשתי את זכות הבחירה שלי להצבעה בירושלים נזכרתי ברב רביצקי העצוב וקצת ריחמתי עליו אבל שמחתי שלפחות היום הוא אולי מחייך. מי יודע. אם היה לי אומץ הייתי מתקשר לשאול אותו מה שלומו, מנסה להבין מה העיק עליו כל השנים, אבל דיסטנס זה דיסטנס. מה לעשות.
