לפני כשבוע פורסם שבצה"ל שוקלים להקים ישיבה לציבור החרדי באזור הסמוך לאחד הגבולות השקטים יחסית. הכוונה היא שבחורי הישיבה החרדים יוכלו, לצד לימוד התורה, לתרום גם לביטחון המדינה כחיילים השומרים על הגבול. לימוד בישיבה הסמוכה לגבול יאפשר להם גם לשרת בצבא וגם לשמור על אורחות חייהם. על פניו, הרעיון נשמע מבטיח בהנחה שיוסכם בציבור החרדי, ועם זאת, כדאי לזכור שחוץ מסוגיית הגיוס יש שינוי נוסף שצריך להתרחש במגזר הזה לפני שמקימים ישיבה חרדית בסמוך לגבול.
במהלך מבצע "עופרת יצוקה" בשנת 2009 ביקרתי בשתי ישיבות בעיר נתיבות. בשתיהן למדו בחורים באותו גיל, ובשתיהן אף שקדו על אותן מסכתות של התלמוד, אבל בכך נגמר הדמיון. בישיבת ההסדר "אהבת ישראל" שילבו אז בין לימוד תורה בבית המדרש ובין לקיחת אחריות על תחזוקת המקלטים בעיר; בין תצפיתנות מטעם העירייה על מקום נפילת הטילים ובין התמודדות עם נפילתו בעזה של חברם לישיבה, סמ"ר דביר עמנואלוף. לעומת זאת, ב"ישיבת הנגב" החרדית לא מצאתי אז נפש חיה. תלמידי הישיבה ורבניהם העתיקו את מקום לימודם מנתיבות לישיבה אחרת באזור המרכז, עד יעבור זעם.
ביקרתי בישיבת ההסדר "אהבת ישראל" בנתיבות גם במלחמה הנוכחית. יום למחרת שמחת תורה, עוד לפני פתיחת זמן חורף, החלו התלמידים שלא גויסו לחזור לישיבה, מתוך תחושת אחריות לעיר. מהימים הראשונים הם שילבו לימוד תורה ברוב שעות היום עם התנדבות בחמ"ל העירוני. ישיבת הנגב נסגרה אומנם לאחר פטירת מייסדה הרב יששכר מאיר, אבל נפתחה מחדש בנתיבות תחת השם "ישיבת שכר שכיר". אף שהעיר נתיבות לא פונתה מתושביה, 200 תלמידי הישיבה לא חזרו לעיר בתחילת זמן החורף, אלא היגרו למרכז הארץ. במשך למעלה מחודשיים הם התארחו בישיבת “ברכת יצחק" באור־יהודה, שבנתה עבורם חדרי פנימייה והוסיפה ספסלים בבית המדרש. באחד האתרים החרדים הוסבר שבשל מצב המלחמה בדרום ישיבות רבות נאלצו לנדוד לאזור מרכז הארץ, "כדי שיוכלו ללמוד ללא הפרעה מפחד האזעקות והטילים".
בחורי הישיבות בנתיבות אומנם אינם חיילים, אבל הם גם אינם שונים מרוב תושבי העיר שנשארו בעיר בזמן המלחמה. אם ילדי נתיבות יכלו לחזור לגנים ולבתי הספר כחודש בלבד לאחר שמחת תורה, לא הייתה סיבה מוצדקת לכך שתלמידי ישיבת "שכר שכיר" עברו ללמוד באור־יהודה. לפני שמדברים על הקמת ישיבות חרדיות בגבולות, כדאי להתחיל בחיזוק החוסן והאחריות הציבורית של הישיבות שכבר נמצאות שם.
