שבת, מרץ 22, 2025 | כ״ב באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user

אורלי גולדקלנג

סגנית עורך מקור ראשון

ההבדל הקטן בין חודש אדר לחודש הרמדאן

לוח השנה המזרח־תיכוני מזמן יחד שני מועדים, יהודי ומוסלמי. רק אחד מהם עלול להוביל למרחץ דמים, אבל יש מי שמתקשה למצוא את ההבדלים

יום לפני פתיחת הקלפיות ברשויות המקומיות, התעניינה חברה באחת מקבוצות הוואטסאפ: "תגידו, בחירות לעירייה נחשבות מועדי ישראל מהצד של חמאס?". כולנו חייכנו וצחקנו ושתקנו את המובן מאליו – ירצו, ירצחו בנו. לא ירצו, לא ירצחו. הכול בידי שמיים, אבל גם חמאס ושאר ארגוני ג'יהאד עושים בנו כבשלהם.

אחרי שורה של המלצות לטיולי יום שבתון אביבי במדינה שצמצמה גבולותיה מרצון ומחרדה, נותרנו עם הטעם המריר של הסאבטקסט ושל הסטטיסטיקה: שני גורמים משמשים תמריצים ואפילו גושפנקה עוצמתית לניסיונות רצח ראוותניים מצד שונאינו – החגים שלנו ושלהם. בראשונים הם מתאמצים לשבש את שמחת החג שלנו, באחרונים הם חושפים את רכיבי שמחת החג שלהם. המוני אדם – אנשי אמונה ואתאיסטים כאחד – מאוחדים בתפיסת מצוות היום המוסלמית: חיסול יהודים בארץ ובעולם בשם הא־ל הכביר. וכשמגיע היום הגדול שלנו, הם מתארגנים במאמץ ממומן היטב להפוך מחולנו להספד, להלביש אותנו כותנות שק ולבטל את השמחה.

בשבוע הקרוב מאחד לוח השנה המזרח־תיכוני שתי נקודות זינוק חגיגיות: ראשית חודש רמדאן וראש חודש אדר ב'. בעבור העם היהודי אלה ימים של חסד וישועה, פתיחת עונת מרבין בשמחה; בעבור חלק ניכר מהעולם המוסלמי מדובר בראשיתה של יריבות מופלאה. שלושים ימי הצום הנודד – שאמור להיות מועד של חשבון נפש, סליחה ואחדות, סטייל יום הכיפורים היהודי – הפכו לימים שהמאפיין המרכזי הצפוי בהם הוא שחיטת קורבן אדם יהודי: ביבשה, באוויר הטילים ובים החות'י. בהתאם הפך החודש הזה מתקופת חג מסקרנת שראוי לכבד ולהוקיר למקור חרדה מסורתי בעבור יהודים.

עם כל הכבוד לחופש הדת שבבסיס מגילת עצמאותנו, כמה שורות מעל ההתחייבות הבן־גוריונית הזו הובהר שמדינת ישראל "תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום", רצוי לאור חזונם של נביאי ישראל. כשחופש הדת של אחרים בא על חשבון ההישרדות הבסיסית שלנו, ראוי לשים להתחשבות הזו סוף, גם בלי קשר לחזונות ונביאים.

ונהפוך ונהפוך

באותו אופן ממש, כל אירוע ביטחוני כאן אצלנו מתורגם אוטומטית לגל אנטישמיות בינלאומי. אזרחי ישראל התרגלו לבטל טיסות חוץ בכל סבב מלחמה, אף שבכל פעם מחדש המיליטנטיות הישראלית מגיעה באיחור אלגנטי, רק בעקבות גל טרור קיצוני ביותר. למרבה ההזיה, התרגלנו באותה מידה לביטולים אוטומטיים גם כשאנחנו הצד הנשחט והנפגע. מתקפת הטרור האיומה של שבעה באוקטובר הולידה כמעט מיד הפגנות ענק נטולות בושה בכל העולם. ככל שמדינה ליברלית יותר, כך היא מקבלת בברכה ובהכלה את התמיכה המופגנת בטרוריסטים שוחטי ילדים וקשישים, באנסים ובמתעללים. בעולם פרוגרסיבי הכורע ברך בפני החלש, המנוצל והנפגע, מדינת היהודים היחידה והמותקפת היא היוצאת מן הכלל. לה אין זכויות אדם, אין זכות הגנה.

אנטישמֵי העולם מקפידים לקרוא את המציאות למפרע, להקדים על רצף הזמן תגובה צבאית להתקפת טרור, להחליף בין סיבה למסובב. הפציפיסטים המקומיים מצטרפים בחדווה לשיבושים ברשת ההפנמה – ביד אחת מחבקים בחום את זכויות הפולחן המוסלמי על הר הבית המסכנות את חיינו, ביד שנייה דוחים בשאט נפש את זכויות הפולחן היהודי במקום אשר נבחר, מחשש לפגיעה ברגשות המרצחים. העיוות המוסרי הזה מצליח להתגלגל בתוכנו עד כדי התנערות מהמסורת היהודית הדורשת מאיתנו לבחור בחיים, כיחידים וכאומה. תפיסת הביטחון המעוותת, שסופרת צעדים מגדר הגבול לפני כל ירייה, עלתה לנו בחיי המונים ומסכנת את האמונה בצדקת דרכנו.

לפני כמה עשרות שנים כתב העיתונאי יאיר לפיד שאצלו בליל הסדר נמנעים מקריאת "שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך", מטעמים שאפשר לסכם כמניעים הומניטריים. בהזדמנות אחרת הביע חלחלה, שחור על גבי עיתון, מהרשות שניתנה ליהודי 127 מדינה להילחם ולעמוד על נפשם, למנוע קיום צו המן לחסלם. אלא ששם, במקורות המכוננים הללו, מצוי ההבדל המהותי בין חגיגות החיסול והבקלאוות שעורכים אויבינו לחגיגות הישועה שלנו. תהום ערכית פעורה בין ה"איטבח אל יהוד" המוסלמי ל"ונהפוך הוא" היהודי, תהום עמוקה ופשוטה להבנה, אם רק מקשיבים.

עם ישראל לא נדרש בשום צורה להשמיד, להרוג ולאבד אף ישות שלא קמה להורגו. קיומו של "ונהפוך הוא" מצוי רק כאשר יש גזרה שצריך להפוך; היכן שמידת הדין קובעת שאת גזרת הקטל האנטישמי אין להשיב, וליהודים לא נותר אלא להקדים תרופה למכה. גם במציאות ההרואית הזו, של מלחמת קיום רווית דם שמטרתה למנוע את רצח העם היהודי, מקפידה היהדות באצילותה לחגוג את היום שאחרי בלבד – משנחנו מאויבינו, לא רגע אחד קודם. לא את המוות אנחנו חוגגים בפסח, בחנוכה ובפורים. רק את ההצלה, את הקיום היהודי.

בשבוע הקרוב צהלות "מי־ש מי־ש" המסורתיות יהיו מהולות בעצב ובדאגה לנעדרים ולחטופים. משפחת השכול האזרחי והצבאי התרחבה השנה בבת אחת בממדים שלא ידענו כמותם בשבעת העשורים האחרונים. מצוות היום שלנו היא להוסיף שמחה היכן שביקשו לזרוע עצב. להציף חיוּת וחיוניות היכן שמרחפת עננת שמד. כשהעולם מתקשה להבחין בין אמונה זו לאחרת, ראוי שלפחות העם היושב בציון ידע, יפנים וימצא את ההבדלים.

לתגובות: orlygogo@gmail.com

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.