השנה המעוברת ערבבה לנו את התאריכים של האזכרה. כבר שש שנים אבא לא פה, ואיכשהו אנחנו מצליחים בכל פעם לתת לאזכרה שלו להפתיע אותנו. כנראה מנגנון הדחקה, כי זה לא חלילה ששכחנו, אלא להפך – לפי התחושה שלי, בפרבולת האבל הוא נוכח יותר מתמיד.
אז בשבוע שעבר בדקנו בלוח השנה והנחנו, מאחר שהוא נפטר ממש סמוך לפורים, שתאריך האזכרה הוא י"ז באדר ב'. אבל מה לעשות, לוח השנה היהודי פחות מתחשב במשתנים כמו "הנחנו", ואחרי בירור קצר גיליתי שטעינו.
הבעיה היא שגילינו את זה בט"ז באדר, אז החלטנו לבקש לערוך את האזכרה באדר ב'. טלפון אחד לגלעד קריב וקיבלנו היתר. סתם, התקשרתי לרב סגל מחב"ד עפולה, ולאחר משא ומתן קצר החלטנו שהעלייה לקבר של החברים והמשפחה הרחוקה תהיה בחודש הבא, אבל אני התנדבתי להגיע למחרת לעפולה, לעלות לקבר ולהגיד קדיש.
למחרת, אחרי הרדיו, יצאתי מתל־אביב לכיוון עפולה, חמוש בכיפת אזכרות חגיגית ובסידור שהבאתי מהבית כי אני תמיד מפחד להגיד קדיש מהראש. שלא יתפלק לי איזה מלכותיה או פורקניה שלא בעיתו, לא עלינו.
בדרך כלל לפני האזכרה אני תופס לי שעה ונזכר בו בכוח. זה לא שהוא לא מפציע ביומיום, בזיכרונות קטנים, אבל לפני האזכרה אני מקדיש לו פרק זמן של ניתוק מוחלט ומנסה לדלות זיכרונות שלא צפים אוטומטית. כנראה הדרך מתל־אביב לעפולה שלפה לי מהמגירות את הנסיעה איתו במכונית מעפולה לתל־אביב כשקיבלתי את הרישיון.
יומיים אחרי קבלת הרישיון, כשעדיין השתעשעתי ברעיון לנסוע מהחניה לקצה הרחוב, הוא החליט שנוסעים יחד לתל־אביב. בתפיסה שלי, וביחס ליכולות הנהיגה שהערכתי שיש לי, היא הייתה רחוקה כמו החות'ים.
ישבתי בכיסא הנהג, הוא ישב בכיסא הקורבן, ונסענו. בהתחלה קצת קרטעתי, אבל כשהגענו לאזור ואדי ערה כבר ממש קרטעתי. כנראה השילוב של מסגדים, שילוט בערבית ורמזורים לא מסונכרנים גרם לי לעבור בשלושה אדומים ברצף. בשלב מסוים הוא ביקש שאעצור בצד. אמרתי לו שאני מעדיף לעצור אחרי הוואדי. הוא אמר שהוא לא בטוח שיהיה אחרי הוואדי אם לא אעצור עכשיו.
עצרתי. ביקשתי ממנו להתחלף. הוא אמר שאין מספיק רמזורים בוואדי ערה כדי שהוא יסכים: "פשוט תירגע". אמרתי לו שהיינו צריכים לנסוע בעפולה קצת לפני, אז הוא אמר שבעפולה יש בקושי רמזור אחד אז מה הכיף בזה. הוא הכניס את הדיסק הראשון מהאלבום הכפול "שניים" של שלמה ארצי למערכת, "האהבה הישנה" התחילה לנגן, והוא אמר לי "יאללה סע, ותשתדל לעצור ברמזורים".
את שאר הדרך צלחתי. אבל בחזור הוא נהג, כנראה הבין שהספיק לי בינתיים. ככה זה כשיש שניים.
לא עושה שכל
פעם הוא חזר בצהריים הביתה כשאני ושני האחים שלי מתים מרעב. הוא התקשר לפני ואמר שהוא מביא אוכל, ואנחנו כבר דמיינו את הפלאפל שאהב להביא מ"פלאפל הנשיא", ויסלחו לי אנשי אסכולת "פלאפל גולני". בימים שנחה עליו הרוח הוא אפילו עבר בבורגר ראנץ', בימים שהיא הייתה המסעדה מספר אחת בעפולה (קצת כמו היום, אגב). אז כשהוא נכנס הביתה שאלנו אותו מה הוא הביא, והוא אמר "משהו טעים". התיישבנו בשולחן, והוא שלף שלוש פיתות. לא זיהינו מה יש בפנים, והוא לא אמר. הייתה שתיקה מביכה עד שמישהו אזר אומץ ושאל, ואני לא אשכח אותו בחיים אומר: "תטעמו, זה מצוין, זאת פיתה עם מוח".
חשבתי שהוא צוחק. ויש מצב שכשאחי הקטן עומר התחיל לבכות נפלט לו באמת איזה צחוק. אבל מאז ועד היום מעולם לא נגעתי במוח, ולא משנה כמה דודות מרוקאיות ינסו לשכנע אותי שזה לגיטימי. לי זה לא עושה שכל. בסוף הוא הכין לנו ציבאלס, שזאת ביצה עם בצל, והכול נגמר אחלה.
עברתי ליד הבניין של סניף הבנק שלו. יש שם עכשיו חנות נעליים ומאפייה. כשהייתי ילד והייתי קופץ לבנק, תמיד היו נדלקות לו העיניים
הגעתי לבית הקברות בערך באחת ורבע. בן דוד שלי אסף חיכה לי שם, ואמא שלי הגיעה עם שקית נרות נשמה. כשאמרתי קדיש ליד הקבר, אחרי שגייסנו כמה אנשי חברה קדישא אקראיים ושאלנו ארבעה גברים מאזכרה אחרת, נזכרתי בפעם שהייתי איתו באזכרה של חבר שלו מהעבודה, ובאמצע האזכרה שנינו קלטנו גברת מכובדת עם כובע ממש מוזר וצעקני. הסתכלתי עליו במבט של למה והוא הסתכל עליי במבט של כובע, ומתנו לצחוק אבל לא היה כל כך נעים אז התפוצצנו בבטן.
אחרי הקדיש הלכתי להסתובב קצת בעיר. עברתי ליד הבניין של סניף הבנק שלו. יש שם עכשיו חנות נעליים ומאפייה. נזכרתי איך כשהייתי ילד והייתי שוכח מפתח הייתי קופץ לבנק, ותמיד היו נדלקות לו העיניים כשהיה רואה אותי והוא היה שואל אם אני צריך כסף לקנות איזה פלאפל, ואני לפעמים הייתי אומר לו כן ולפעמים עונה בחיוך "זה בסדר, אני כבר אוכל פיתה עם מוח בבית".
כשעצרתי לתדלק לפני הנסיעה הביתה נזכרתי איך בכל פעם לפני שנסענו לאיזה טיול הוא היה עוצר בתחנת דלק, ופותח את החלון שלי כי הוא ידע שאני חולה על שני סוגים של ריחות, דלק ורפתות. בדרך חזרה, ברמזור הראשון בוואדי ערה – ואני לא יודע איך להסביר את זה, אולי כוח אלוהי ואולי סתם צירוף מקרים – עמדתי ממש לבד, בלי מישהו מאחוריי ומצדדיי. הוואדי ריק. הסתכלתי אלף פעם לכל הכיוונים, ולזכר הנסיעה הראשונה שלנו לתל־אביב החלקתי רמזור אדום אחד.
עוד אזכרה עברה, עוד זיכרונות עלו, ותודה לשנה המעוברת שסידרה לי עוד אזכרה ממש בחודש הבא. ביי אבא, ניפגש באדר ב'.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
