בתי האהובה, בהגיעך לגיל שבו עינייך נפקחות למציאות, אני רואה אותך, את אחיותייך ואת חברותייך גדלות לעולם אחר לחלוטין מזה שגדלתי לתוכו אני. תמורות רבות, רבות משהעזתי לחלום, התחוללו בו. אבל גם במציאות הקשה הנוכחית, המורכבת משברים וכאבים, יש בי קנאה קלה בכן. קנאה בכל הדמויות שיש לכן לשאוב מהן השראה.
אני רוצה לחלוק אתך את נקודת מבטי על גדולות האומה וגיבורותיה. נשים צדקניות שבזכותן נגאלנו בעבר ובזכותן אנחנו נגאלים וניגאל בעתיד.
כן נערתי, זה נשמע מוזר. הרי תקופה קשה עוברת עלינו, כאב, צער ואובדן גדול, פחד ובלבול. אבל לא תאמיני, וגם אני לא לגמרי מאמינה, איך דווקא כעת, כשהחושך גדול כל כך – האור שהן מפיצות חזק אף יותר. והן רבות ומגוונות, מבחר עצום של דמויות לדוגמה שתוכלי לדבוק בהן ומהן תוכלי ללמוד ולבסוף להחליט מי תרצי להיות.
ראשונות, ישנן האמהות שאנחנו. אמהות מדהימות, מגוננות, מתווכות, שחיות כל הזמן את המציאות דרך עיניהם של הילדים הרכים. באומץ ליבן הן מתבוננות יום־יום ומנסות בדרכן האמהית לספר לילדיהן את מה שמתרחש בעולם. לשבץ את המילים המדויקות בכל בשורה מרה ובכל אזעקה צורמת, ובלבד שנפש הילדים לא תיפגע וליבם לא יכאב.
הן מספרות להם על הגיבורים, על עם הנצח, על הניסים והנפלאות, ולא חוששות גם לתת להם לכאוב ולפחד, ומלמדות אותם שמותר, שצריך לומר ולהרגיש. כמה אשמח שיום אחד גם את תהיי כמותן.
חלקן חוות את המלחמה לבדן, כששותפן לחיים נמצא בשדה הקרב. הן מחזיקות את ביתן לצד ליבן, עומדות על המשמר שהשגרה תהיה שלווה עד כמה שאפשר. הן דואגות לעודד את אהובן ולהרגיעו שהן אוחזות ואיתנות, ממשיכות בעמל וביגע לטפח את ערוגתן ומאמצות את מלוא כוחן, שלא ליפול ולהפיל את רוחם של בני משפחותיהן.
חלקן חובשות את פצעיהם של בנם או בתם שנפצעו בקרב, יושבות לצדם וממלמלות תפילה שהיא ספק הודיה על החיים שלא נלקחו, ספק תחינה על החיים שישובו לבריאותם. מנגבות דמעה ושומרות, גם בשבילם, על החיוך והחוסן, כדי שיידעו שלא לשווא לחמו ונפצעו.
שומרות על הבית
לחלקן קרה הנורא מכול, ומתוך שברן הבלתי אפשרי, בכוחות לא רגילים הן מרוממות את רוח סביבתן ואת רוח העם כולו. הן מוצאות את המילים הנכונות לבטא, במקביל לכאב ולשבר הגדול שהן שוהות בו, גם עוצמות אדירות והשראה לצמיחה וחיים, לצד המוות הנורא.
וישנן הנשים הצעירות, גדולות ממך רק במעט, שכל רגע מחייהן מוקדש לעמן. בשליחות לעזרת הרבים בבתי המלון, בבתי החולים, בבתי הספר ובגנים, ובכל מקום שבו אפשר וצריך להושיט יד לעזרה – וגם בשליחות לשמירה על גבולות הארץ.
ניצבות בשדה הקרב, כל אחת בתפקידה וכל אחת במקומה. מוכנות להסתער, לסייע בעורף, לתמוך ולתת מענה ביטחוני בהתאם לתפקיד שהוכשרו אליו. לעיתים תפקיד נוסף, חשוב לא פחות, מחכה להן בבית, כי לעיתים הן אמהות בעצמן, שמגדלות את ילדיהן בשלט רחוק. זקופות קומה ודרוכות עיניים הן שומרות על הבית, פשוטו כמשמעו.
ניצבות בשדה הקרב, כל אחת בתפקידה וכל אחת במקומה. מוכנות להסתער, לסייע בעורף, לתמוך ולתת מענה
יש עוד רבות, בתי, ואיזו זכות שכך. כמו נשות החינוך האדירות, שבכוח בלתי ייאמן מצליחות, לצד ובצל המלחמה הנוראה, להמשיך ולהוביל דור חדש למצוינות, לידע ולחינוך מופתי. זאת לפעמים תוך הובלת תלמידיהן למרחבים המוגנים מטילי האויב, לפעמים בגרון חנוק מדמעות על בשורה מרה שפתחו איתה את הבוקר. ובכל זאת, תורה יוצאת מפיהן, והן מעבירות מערכי שיעור מושקעים ותובעניים. לא מוותרות, מדגישות בפני כיתתן את החובה, לעיתים חובה לאומית, להמשיך וללמוד ביתר שאת למרות הסערה המתחוללת מחוץ לגבולות הכיתה.
אם נמשיך במשעולים הרבים נפגוש עוד מגוון רחב של לוחמות וגיבורות, נשות עסקים והייטק, אחיות, רופאות ומנהיגות קהילה, נשות טיפול ותלמידות חכמים, מתנדבות ויוצרות, מאכילות ומשקות, שהזמנים האלו הדגישו והאירו את מקומן עוד קצת. והן הפכו למלכות. פשוט מלכות.
איזו זכות יש לך, בתי אהובתי, לגדול לדור כזה, שבו מקורות ההשראה שלך מונחים בכל משעול וזמינים לך בכל פינה, כמה מבחר עשיר ומגוון החיים מציעים לך. כמו דוכן פירות אקזוטיים עסיסיים, צבעונים ובשלים שאי אפשר לעמוד בפיתוי שהם מציבים ולא לקחת.
אני יודעת שכעת את מעצבת את עצמך ועתידך מתחיל להיווצר בתוכך. יודעת שהבחירה בין טוב לטוב, בין השראה כזו לכזו, תהיה לך משימה אמיתית. ובהתבוננות עלייך, על חברותיך ועל המשימות הרבות שלקחתן בשתי ידיים בחודשים האחרונים, אני בטוחה שכל בחירה שתקבלי תעורר בי גם היא השראה וגאווה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
