מינרלים, אנרגיה וצמיחה דמוגרפית – אלה שלוש הסיבות לתחייה בעניין הבינלאומי באפריקה שמדרום לסהרה בשנתיים האחרונות. מדינות היבשת עשירות במינרלים הנחוצים לתעשיית האנרגיות המתחדשות ולמעבר לעולם ללא פליטות: קובלט, פלטינה ונחושת נמצאים בריכוזים גבוהים בחלק מהמדינות שם, והמערב מתחרה בסין כדי לשלוט בכרייתם.
הגורם השני הוא הצורך האירופי למצוא תחליף לאנרגיה הרוסית: בהיעדר היכולת לקנות נפט וגז טבעי מרוסיה, מדינות אירופה פונות לניגריה, אנגולה ומוזמביק כדי שיסייעו להן לספק את צורכי האנרגיה שלהן.
לבסוף, מדינות אפריקה צפויות להמשיך לצמוח דמוגרפית, במקביל לדעיכה דמוגרפית בכלכלות המתקדמות של העולם (כולל סין). הדבר יוצר פוטנציאל כלכלי אדיר ביבשת, אם לצמיחה הדמוגרפית יתלווה פיתוח כלכלי מתאים.
בראש המדינות המנסות ליצור קשרים עם אפריקה עומדות המעצמות סין וארה"ב. גם מוסקבה פעילה באזור, ומייצאת נשק ושכירי חרב בתמורה למשאבים. אבל אנחנו נתמקד בשחקן פחות מוכר ביבשת השחורה: טורקיה. מאז 2011, ממשלת ארדואן נוקטת מדיניות חוץ אגרסיבית שמטרתה להרחיב את השפעתה של אנקרה בזירה הבינלאומית. ציר אחד שלה הוא הפעילות במזרח התיכון, כמו ההתערבות הטורקית בסוריה ובצפון עיראק. ציר אחר הוא במרכז אסיה: טורקיה מחזקת את הקשרים הכלכליים והצבאיים עם מדינות כמו קזחסטן ואוזבקיסטן. הציר השלישי הוא באפריקה, היכן שטורקיה פועלת להבטיח חוזים לחברות הבנייה ולתעשייה הביטחונית שלה, בעודה שוקדת על שיתופי פעולה עם מדינות האזור.
הנוכחות הטורקית באפריקה מגוונת וענפה. כבר שבע שנים טורקיה מפעילה בסומליה בסיס צבאי ואקדמיה לאימון חיילים סומלים. לאחרונה חתמו שתי המדינות על הסכם לשיתוף פעולה ביטחוני שנותן לטורקיה את הזכות לנהל את המים הטריטוריאליים של מוגדישו – דריסת רגל צבאית של טורקיה במפרץ עדן ובאוקיינוס ההודי. ההסכם בא לאחר שסומלילנד, המחוז הבדלני בצפון סומליה, שבירתו הרגייסה, חתם על הסכם גישה ימית עם אתיופיה. הממשלה במוגדישו, שחשה מאוימת מאתיופיה הגדולה והחזקה ממנה, מיהרה לגייס לצידה את טורקיה, כדי לחזק את עמדתה מול אדיס־אבבה.
גם בסודן הטורקים ניסו להשיג בסיס ימי, אך התוכניות נגנזו בעקבות ההפיכה נגד הרודן עומר אל־באשיר ב־2019. הים האדום חשוב לטורקיה מסיבות אסטרטגיות וגם בגלל היוקרה הלאומית. בסודן טורקיה הייתה אמורה לשקם נמל עות'מני הרוס, וכך "להשיב" את האימפריה לחופי הים האדום. מנקודת מבט אסטרטגית, טורקיה תלויה בשיט דרך הים האדום כדי לשמר את המסחר שלה עם מזרח אסיה, ולחזק את מעמדה במזרח התיכון: היא תצטרף לערב הסעודית ומצרים שמחזיקות בנוכחות צבאית בים.
במדינות אחרות באפריקה, הנוכחות הטורקית משלבת את התעשייה האזרחית עם התעשייה הצבאית. בניז'ר חברות טורקיות קיבלו גישה לכריית משאבים, ובמקביל הממשלה תרכוש כטב"מים תוצרת טורקיה.
ב־2020 חתמו שתי המדינות על הסכם לשיתוף פעולה צבאי, כולל אפשרות להקמת בסיס צבאי טורקי על אדמת ניז'ר. אחרי ההפיכה בניז'ר ב־2023 המדינה התרחקה מצרפת, שהייתה הפטרון הבינלאומי שלה בעבר; סביר להניח שטורקיה תרצה לנצל את ההתרחקות כדי לחזק עוד יותר את הקשרים שלה עם ניאמיי בירת ניז'ר.
הפעילות הענפה של טורקיה ביבשת משרתת אותה לא רק כלכלית, אלא גם מחזקת את עמדתה הבינלאומית. הסאהל – רצועת המדבר הנמתחת לרוחב מערב אפריקה – הוא אזור חשוב לאיחוד האירופי. יש בו פעילות טרור רבה, מהגרים לאירופה חולפים דרכו, ומשאבי הטבע שלו קרובים לאירופה ועשויים להיות זמינים יותר לניצול.
חיזוק הנוכחות הטורקית בסאהל בהכרח מגבירה את כוחם של הטורקים באירופה. נוכחות צבאית בים האדום תיתן לטורקיה השפעה על השיט הבינלאומי. וככל שהחשיבות של אפריקה תגדל, כך יגדל ערכם של הקשרים הטורקיים עם מדינות האזור.
