"את אסון מירון ניתן וצריך היה למנוע. הכתובת הייתה על הקיר הרבה קודם לקרות האסון, כתובה באותיות קידוש לבנה, בצורה חדה וברורה, אך נותרה שם בלא מענה. רבים מהממצאים שיפורטו בהמשך הדו"ח היו גלויים וידועים לכול. גם התוצאה הקשה שהם עלולים להוביל אליה הייתה ידועה. כמו בטרגדיה יוונית, הסוף היה ידוע מראש. לא היה ידוע מתי זה יקרה, במשמרת של מי, או באיזה חלק באתר. לא ניתן היה לדעת איזה מחיר ייגבה, כמה חוגגים ישלמו בנפשם ובבריאותם, כמה משפחות ייוותרו שבורות. אך ברור היה שהאסון בוא יבוא" (מתוך דו"ח הוועדה).
ועדת החקירה הממלכתית הוקמה כדי לחקור את האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל, בהילולת ל"ג בעומר תשפ"א. כזכור, ביציאה מהרחבה שבה התקיימה הדלקת חסידות "תולדות אהרן", הקהל נדחק לתוך מעבר צר, 45 גברים, נערים וילדים נמחצו בתוך קהל צפוף וקיפחו את חייהם. מאות נפצעו.
על הגורם החשוב ביותר לאסון מירון הוועדה הממלכתית לחקר אסון מירון לא כתבה, ואולי גם לא יכלה לכתוב. זהו הגורם התרבותי. נתקלתי בו לפני כעשור, כאשר הגעתי לסקר את כינוס השליחים השנתי במרכז חב"ד העולמי בברוקלין ניו־יורק (770). מארחיי הציעו לי להשתתף בקבלת שבת הנערכת בלשכתו של הרבי מלובביץ' ז"ל, והסכמתי בשמחה. נכנסתי ללשכה שהייתה כמעט מלאה והתמקמתי באמצע החדר. אחריי נכנסו חסידים נוספים, ועוד, ועוד, ועוד.
הזרם לא נפסק עד שבשלב מסוים הרגשתי שאני מתקשה לנשום בשל הלחץ העצום סביבי. נדרשתי למאמץ־על כדי להרים את הזרועות ולפנות מקום לריאות להיפתח. החסידים המשיכו לזרום פנימה גם כשמי שעמדו דחוסים אליי החליפו צבעים. ככה זה כשאף אחד לא מוכן לוותר על הזכות "להיות עם הרבי". בשלב מסוים לא נותרה ברירה וצרחתי צרחה אדירה. רק אז התעשת מישהו בכניסה והתחיל לשחרר את הלחץ.
מובן שוועדה ממלכתית לא יכולה לפרסם מסקנות אישיות נגד האדמו"ר מתולדות אהרן. אבל היא כן יכלה לשגר לו מסר
החברה החרדית אוהבת את ההמוניות ואת הלחץ. זה הרבה יותר מכורח, זו תרבות. ולראיה, העולם מלא באתרי תיירות שהמונים צובאים עליהם, וכמעט תמיד יש תור ענקי שבו המבקרים עומדים שעות בסדר מופתי ומחכים לתורם. בניגוד לסטנדרט האוניברסלי הזה, אין כמעט אירוע חרדי גדול שאיננו דחוס עד להתפקע: באומן, ב־770, במירון, בטישים, בהקפות שניות, בחתונות של צאצאי אדמו"רים. האדמו"רים מתים על זה, הפוליטיקאים יעשו הכול כדי לתת לאדמו"רים את מה שהם אוהבים, וכשהפוליטיקאים רוצים השוטרים מרצים.
לא יהיה נכון להגיד שהוועדה לחקר אסון מירון חיפשה את הש"ג. ההמלצות שלה מלאות במסקנות אישיות כלפי שורת אנשי מקצוע, קציני משטרה זוטרים ובכירים ואפילו פוליטיקאים. אבל היא לא נגעה בבעלי הכוח האמיתי המשפיעים על ההר: הפוליטיקאים הבכירים מש"ס ויהדות התורה שהפוליטיקאים הזוטרים פעלו בשליחותם, והאדמו"רים שעל פיהם יישק דבר. צורמת העובדה שהיא עוסקת רק במכניקה של ניהול האירועים ולא בתרבות הקלוקלת שיצרה אותם.
"אקס טריטוריה"
מובן שוועדה ממלכתית לא יכולה לפרסם מסקנות אישיות נגד האדמו"ר מתולדות אהרן שבחצר שלו התרחש האסון. אבל היא כן יכלה לשגר לו, ולראשי המפלגות החרדיות, מסר בסגנון הדברים שכתבה על ראש מועצת מרום גליל עמית סופר ("הוועדה הטילה על סופר אחריות אישית וסברה כי הממצאים בעניינו חמורים במיוחד. מאחר שמדובר בנבחר ציבור, החליטה הוועדה שלא להמליץ המלצה אופרטיבית בעניינו ולהשאיר את העניין לצו מצפונו ולמבחן הציבור").
הוועדה כן התייחסה לפוליטיקה החרדית, אך בעקיפין. בין הסיבות לאסון היא מציינת "ריבוי אינטרסים ומעורבות פוליטית, אשר השפיעו לרעה על ניהול האתר", ומפרטת כי "לחצים פוליטיים השפיעו לרעה על הליך קבלת ההחלטות הנוגעות לניהול האתר ועל טיבן, ומנעו ניסיונות לשפר את מצבו. הם השפיעו על נושאים שונים: אי אכיפת דיני התכנון והבנייה במקום, העיכוב בגיבוש תוכנית בניין עיר לאזור, העדר הכרעה ברורה בעניין הגורמים האחראים לאתר קבר רשב"י, כיצד התנהל אירוע ההילולה, ונושאים רבים נוספים".
והנה דוגמה נוספת להתנהלות שאותה מכיר מקרוב כל מי שגר בעיר חרדית. "בנייה בלתי חוקית ומסוכנת נפוצה במקום כמעט באין מפריע. המועצה האזורית והוועדה המקומית לתכנון ובנייה, כמו גם גורמים אחרים ברמה הארצית, לא פעלו לאכוף את החוק והסדר במקום, וכך 'בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה'. כפי שהגדיר זאת בפשטות ראש המועצה האזורית בעדותו בוועדה: האתר התנהל כ'אקס טריטוריה'".
לקח משותף אחד חורז את כל הפרטים הקטנים, והוא לא בלתי קשור לסוגיות אחרות הקשורות בחברה החרדית, כמו הגיוס ולימודי הליבה. במשפט אחד: אי אפשר לנהל 1.3 מיליון איש כמו שמנהלים שטעטל. פתרונות פלסטר שהתאימו לקהילות קטנות במאה הקודמת, לא מתאימות לציבור ענק המקיף 13 אחוז מן החברה הישראלית.
הגוף שחטף יותר מכול הוא המשטרה, שורת קצינים בכירים וזוטרים חטפו המלצות אישיות חריפות. חלקם, כמו מפקד מחוז הצפון שמעון לביא ומפקד מרחב עמקים שלום אביטן הקדימו להתפטר לפני פרסום ההמלצות ולכן יסתפקו בכתם על שמם. אפשר להעריך שהמסקנות יגרמו לשינוי מהותי בהיערכות המשטרה לאירועים המוניים בכלל.
הפוליטיקאים יצאו בזול, למעט השר אמיר אוחנה שנאסר עליו לשמש בעתיד שר לביטחון פנים ושר הדתות יעקב אביטן שלא יוכל לכהן בעתיד בתפקיד שר בממשלות ישראל. למגינת ליבם של הרל"ביסטים, ראש הממשלה נתניהו אשם אך לא ישלם: "הוועדה הטילה על נתניהו אחריות אישית. היות שתפקיד ראש הממשלה הוא במהותו תפקיד נבחר, בעל מאפיינים ייחודיים, החליטה הוועדה שלא להמליץ המלצה אופרטיבית בעניינו של נתניהו".
בכל הנוגע לציון רשב"י עצמו, החלק החשוב בעבודת הוועדה נמצא בפרק ההמלצות הרוחביות, והוא דווקא כן כולל המלצות שיש בכוחן לפרק את פוליטיקת הקומבינות, לפחות במתחם הקבר.
ההמלצה החשובה ביותר הוא הפקעת השטח. לדעת הרוב בוועדה יש להפקיע את חלקות הקרקע אשר רשומות כיום בבעלות ההקדשות, כך שהמדינה תהיה בעלת הקרקע בשטח המתחם כולו. "הפקעת הקרקע הכרחית לניהול תקין של המתחם לאחר שבמשך שנים רבות כשלו מתווים שונים להסדרת האתר. ההפקעה נדרשת כדי לפתור אחת ולתמיד את הכשלים החמורים בניהולו לאורך השנים. זאת ועוד, כיוון שמדובר באתר קדוש בעל חשיבות לכל הציבור היהודי, וכיוון שהמדינה משקיעה בו משאבים רבים מאוד, ראוי שיהיה בבעלות המדינה".
המלצות נוספות הן העברת ניהול האתר ליחידה ממשלתית או תאגיד ציבורי, בינוי מחדש של השטח על פי תוכנית המתאר החדשה, פינוי כלל הבנייה הבלתי חוקית מהאזור, איסור על לינה ומגורים בסביבת הקבר, והפקעת שטחים נוספים וצירופם למתחם הקבר.
אדם כי ימות באוהל
הוויכוח המיותר והמעציב בין המכינות החילוניות לישיבות הגבוהות הציוניות וישיבות ההסדר הגיע שלשום לדיון בבג"ץ. צילומי המסך שצירפו העותרות (התנועה הרפורמית, התנועה הקיבוצית וקומץ מכינות חילוניות) לעתירה שלהן, כללו טקסט זועם שאותו שלח ראש מכינת בארי להורי התלמידים: "נגמרו הימים שאנחנו צריכים לספוג את העובדה שיש כאלה ששווים יותר ויש כאלה ששווים פחות, שאת האלונקה נושאים באופן לא שווה ולא שוויוני. עולם המכינות ספג במלחמה מעל 80 חללים". עוד צוטט בעתירה הרב אילעאי עופרן שטען כי "הדבר האחרון שחסר לחברה הישראלית היום הוא עוד אפליה".
הרקע לעתירה הוא הצורך הדחוף בהגדלת מחזור גיוס מרץ־אפריל הקרוב. המחסור בסד"כ גרם למשרד הביטחון להודיע על הקדמת הגיוס של חלק מתלמידי הישיבות, המכינות וחניכי שנת השירות (ש"ש). על פי החלטת שר הביטחון, מספר תלמידי הישיבות שגיוסם יוקדם יעמוד על 450, ומספר חניכי המכינות הקדם־צבאיות ומתנדבי ש"ש שגיוסם יוקדם יהיה 850.
בתי המדרש הציוניים הם ערובה לכך שתורת ישראל כתורת חיים, על הערכים והמורשת שלה, תישאר המצפן הפנימי של המפעל הציוני
"תלמידי המשיבות והעותרות גם יחד נושאים בנטל באופן משמעותי, מתוך גישה המעלה על נס את חשיבות השירות בצה"ל והתרומה לחברה", ענו באי־כוח איגוד ישיבות ההסדר ואיגוד הישיבות הציוניות, עו"ד רז נזרי ואחרים ממשרד פירון. "אין למשיבים עניין בתחרות בין המוסדות, בהשוואה בין מספרי המשרתים ביחידות הלוחמות, מספרי הנופלים במערכה, ונושאים נוספים שרק מגבירים את הקיטוב".
הם החליטו לא "לרדת נמוך", והתמקדו בהצבעה על הכשלים הלוגיים בעתירה. טענתם הראשונה הייתה שהעותרים "משווים תפוזים לתפוחים": ההשוואה בין הישיבות למכינות איננה רלוונטית בהעדר התייחסות לקבוצת הייחוס, קרי גודל המאגר שממנו נדרשת הקדמת הגיוס. במילים אחרות, ההשוואה עוסקת במונה אך מתעלמת מהמכנה.
כך למשל, אם בוחנים את החלטת השר באחוזים, גיוסם של 29 אחוז מבין אוכלוסיית היעד הרלוונטית בישיבות הגבוהות יוקדם (200 מתוך 700 תלמידים), ושל 17 אחוז מקרב אוכלוסיית היעד של ישיבות ההסדר (250 מתוך 1,500). מנגד, שיעור תלמידי המכינות ומתנדבי שנת השירות שגיוסם יוקדם עומד על 16 אחוזים בלבד (750 מתוך 4,829).
המשיבים מעירים שעוד לפני גיוס מחזור מרץ, כבר הוקדם גיוסם של 175 תלמידי שיעור א' בישיבות הסדר. הם גויסו סמוך לתחילת המלחמה. ל־1,400 תלמידי הסדר אחרים בוטלה תקופת השל"ת השנייה ואף הם גויסו ונשלחו לחזית. ההיבט השלישי הוא עומק הפגיעה: אם יגויסו תלמידי שיעור א' בישיבות (האמורים להתגייס במחזור מרץ של שיעור ב'), הם יפסידו 75 אחוז מתקופת הלימודים שלהם בהתאם להסדר הרלוונטי הקבוע בחוק. לעומתם, חניכי המכינות – הצפויים ממילא להתגייס בקיץ – יפסידו רק חודשיים של פעילות. בתום הדיון הודיע בג"ץ כי בכוונתו לדחות את העתירה.
אז אפליה נראה שאין כאן, אבל זוהי הזדמנות לומר משהו על הנושא העקרוני. בספר "שער הגלגולים" מציע המקובל הצפתי ר' יצחק לוריא אשכנזי ("האר"י הקדוש") דימוי יפה להבדלי האופי והסגנון שבין אנשים: כל אדם הוא חלק מ"משפחת האדם" הכללית, אבל הוא גם מופע חד־פעמי וייחודי. בטרמינולוגיה הלוריאנית, לכל נשמה יש שורש שונה ב"נשמת האדם הקדמון": יש נשמות שבאו מן העקב של נשמת האדם הקדמון, יש מהרגליים, מהידיים, מהלב, מהראש וכן הלאה. ה"שורש" משתקף בנטייה המעשית של האדם: אנשי עשייה מובהקים – מנכ"לים, קציני צבא – הם אנשי "רגליים", אנשים המתמקדים בעולם הרגשי הם אנשי ה"לב", אנשי הגות ורוח קשורים ל"ראש". האדם הוא יצור מורכב, גם לאיש עשייה יכולה להיות גישה למחשבה מופשטת, וגם איש הגות יכול לכלול היבט מעשי, אבל האדם יחוש סיפוק ומשמעות גדולים יותר אם הביטוי שלו בעולם ישקף את "מרכז הכובד" שלו. לפעמים מרכז הכובד משתנה במהלך החיים, ואיש הגות ימצא את עצמו בתקופות של עשייה אינטנסיבית, אבל זה לא בהכרח מעיד על שינוי מרכז הכובד הפנימי.
לפי התיאוריה הזו, מבחינה כמותית אין ולעולם לא תהיה חלוקה מספרית שווה בין הנשמות. רוב הפרטים בחברה תמיד יהיו אנשי "רגליים" ו"ידיים", מיעוטם אנשי "לב", ובודדים אנשי "מוח" – המנהיגים הרוחניים, אלו שמרכז הכובד של הווייתם מושקע בשאלות העמוקות ביותר של הזהות והמשמעות.
החברה היא אורגניזם גדול ועשיר והיא חייבת את כולם. היא זקוקה לאנשי מוח, אנשי לב ואנשי מעשה. לאנשי מעשה יש לפעמים נטייה לזלזל באנשי המוח, וזוהי טעות גם בפרספקטיבה המבכרת מעשים ותוצאות. גרשון הכהן כתב פעם שהסיבה שבגינה חלוצי העלייה השנייה זכו בהנהגת המדינה שבדרך – אף שהיו במיעוט מספרי מזהיר – הייתה הרצינות שבה הם התייחסו לרוח. ליד כל חלוץ שנטע עץ עמדו שני חלוצים נוספים: אחד כתב שיר ואחד כתב מאמר.
זה מוביל אותנו לתפקידן של הישיבות: הרוח הייחודית שמביאה הציונות הדתית למרקם הישראלי נבנית בעיקר בבתי המדרש שלה. הם הליבה הפועמת של רוח האומה. שם, בשנים שבהן הצעירים פנויים עדיין מעול המשפחה, הפרנסה והמשימות הלאומיות, מתעצב הדי־אן־איי הזהותי העמוק ונבנים הערכים.
יהיו מי שיצביעו על אנשי רוח שלא צמחו בישיבות, או מנגד על ערימות של בוגרי ישיבות שבינם לבין זהות רוחנית עמוקה אין דבר וחצי דבר. הכול נכון, אבל במספרים הגדולים, בתי המדרש הציוניים הם ערובה חיונית לכך שתורת ישראל כתורת חיים, על הערכים והמורשת העמוקים שלה, תישאר המצפן הפנימי של המפעל הציוני.
האמירה הזו לא באה להפחית כהוא זה מחשיבותם ותרומתם של מי שלא באו בשערי הישיבות. כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גיבורים. יש חשיבות עצומה בהתנדבות מעשית, בטיולים וידיעת הארץ, בהכרת טקסטים בסיסיים של הוגי הציונות, במפגש עם צעירים חילונים. מהפכת המכינות היא מהפכה כפולה: גם נתנה לגיטימציה וערוצי ביטוי לנוער נפלא שלימוד אינטנסיבי לא מתאים לו, גם ייקרה והעלתה על נס את עולם העשייה.
החברה הישראלית אוהבת מאוד תכלס, אבל כשמדברים על מדיניות ציבורית, אסור, פשוט אסור, להקל ראש ב"ראש". והראש הזה, מה לעשות, מתקשה להגיע לרמת התפתחות גבוהה בין אלף עיסוקים, גירויים והסחות דעת. הוא דורש פניות, התמסרות, זמן והשקעה מטורפת. הוא זקוק ל"חלל פנוי" לשם בריאת עולמות חדשים, והחלל הפנוי הזה נמצא בבתי המדרש. כמו שאמר ריש לקיש במסכת שבת: "זאת התורה אדם כי ימות באוהל, אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה".
לישיבות הציוניות אין כביכול "תוצר": סדרי הלימוד, הכוללים אינספור שעות של "גמרא בעיון" לא תמיד נותנים תחושה של לימוד תכליתי, סדר היום התובעני מתאים למעטים, ולא תמיד קל לראות מהי הרוח הגדולה הנבנית מהפרטים. אבל המנגנון האלכימי העתיק של הישיבות עובד. אנחנו יהלום נדיר, ואנחנו מי שאנחנו בזכות הישיבות.
"הוֹ, הוֹ אָמַר רָבָא, הוֹי אָמַר אַבַּיֵי", תהה המשורר הלאומי ביאליק, "הֲפֹה בֵּית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה?" והתשובה שלו הייתה כן רבתי. "הוֹ, הוֹ אָמַר רָבָא!" – הֲתִשְׁמַע, הֲתָחוּשׁ אֶת כִּלְיוֹן הַנֶּפֶשׁ, הַחִבָּה הָעַזָּה?/ הֲטֶרֶם יִקְרְעוּ לְבָבְךָ הַנָּחוּשׁ כָּל אֹמֶר אֵשׁ חֹצֵב, כָּל מִלָּה דָּם מַזָּה?/ הַאִם לֹא תִזְרָקְךָ יָד גְּדוֹלָה נֶאְדָּרָה אֶל גֹּבַהּ לֹא נֶחְקָר, אֶל מֶרְחָק לֹא נוֹדָע?"
הסכנה הגדולה של הישיבות היא ההתנשאות והניתוק, ויעיד על כך מאמר המערכת של "יתד נאמן" השבוע: "לחשוב שהצבא ינצח בדרך הטבע זה פשוט מגוחך, הטמנת ראש בחול. דיבורי הרהב חסרי האחריות של ראשי המדינה על כוחי ועוצם ידי מנותקים מהמציאות. לומדי התורה הם התורמים העיקריים, בלעדיהם אין לנו זכות ולא יכולת קיום".
כותב המאמר, אולי ברמז לאירועי שבעה באוקטובר, מוסיף את הטענה המדהימה הבאה: "אילו היה שם כולל של עשרה אברכים לא היו הופכים את סדום". הוא מדגיש שלימוד התורה לא נועד למוכשרים ולעילויים, ולומדי התורה לא אמורים לתת משהו לקהילה: "התורה לא רק לעילויים וכישרוניים, לימוד התורה לא נועד לספק 'כלי קודש' (רבנים ומורים) בהתאם לצורכי הקהילה, לימוד התורה הוא מטרה בפני עצמה. עצם הלימוד הוא חיינו ואורך ימינו, לנתק בני ישיבה מהגמרא והסטנדר זה (לנתק) מונשם מבלון החמצן שלו".
הדימוי המהמם הזה חושף טפח מן התפיסה העצמית הלא מודעת של קברניטי יתד נאמן: בחורי הישיבות משולים לחולים אנושים שאינם מסוגלים לנשימה עצמונית וזקוקים לחיבור קבוע למכשיר החייאה. תורתם אינה תורת חיים, היא לא מיועדת להביא ברכה לחברה, אלא משמשת אסקפיזם למי שאתגרי החיים גדולים עליהם.
קל לפטור את העניין ולומר, אלו החרדים, מה לנו ולהם. אבל הסכנה הזו אורבת גם לפתחם של חלק מהישיבות הציוניות המעדיפים תורה מנתקת ומבדלת על פני תורה מחברת. "זכה, נעשית לו סם חיים; לא זכה, נעשית לו סם מיתה", הזהיר ר' יהושע בן לוי במסכת יומא. לומדי התורה נדרשים להיות מעורבים בדעת הבריות, לתקשר עם "העם שבשדות" בגובה העיניים, להעשיר את החברה ולתרום לה. כאשר הציבור תוהה "מאי אהנו לן רבנן" (מה הועילו לנו חכמים) ומגיש עתירות לבג"ץ נגד הישיבות, טוב יעשו הישיבות אם יפנימו את הביקורת, וידייקו ויזקקו את השליחות הציבורית שלהן.
