למי שהמילים העבריות יקרות לליבו, הקריאה בדו"ח ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה בעקבות אסון הר מירון היא חוויה קשה מנשוא. נדמה שאם יש לדו"ח מסקנה אחת ברורה ונחרצת זוהי עליבותן של המילים הנאמרות במסדרונות השלטון: הן חסרות משקל, מופרחות לחלל האוויר ונגוזות כלעומת שבאו. הערכות מוערכות, מכתבים נכתבים, הצהרות מוצהרות והזהרות מוזהרות ואין בכל הללו כדי להסיט את המאורעות בכזרת קטנטנה ממסלולם המוכר לעייפה. בַּמילה אין ממש, לא בזו שנאמרת לראש הממשלה או לשר או למפכ"ל, ולא בזו שהללו משיבים. אותה הרוח יורדת מטה-מטה עד למי שמכונה זוטר; היא בכל העברים. ביאליק דימה פעם את הדיבור העברי השגור במחוזותינו למי שמגלגל שיחה כמו היה מגלגל עדשים – בקלות ובבלי דעת. הדימוי הזה אינו יפה לשעה זו, מפני שאפילו לעדשים בשוק יש מחיר.
אם כן, מדוע נתפלא על כך שמפלגת השלטון בחרה להגיב בשליחת חץ קצר ומורעל אל עבר אחד מחברי הוועדה החוקרת, בלי להתייחס כלל למשהו ממאות העמודים שכתבה הוועדה? הדו"ח הרי עשוי מילים רבות מאוד, ובאקלים הישראלי הנוכחי הן עולות, כאמור, כלום.
מהו האקלים הזה? זהו אקלימו של עולם אשר בו, בימי הסערה הראשונים שאחר 7 באוקטובר, דחו דוברי החברה החרדית את מי שביקשו מהם לשלוח את בניהם להושיט יד כלשהי למאמץ המלחמתי, ולו במחוות סמליות כניחום אבלים. דווקא בזמן מלחמה, הם שבו וגרסו, אסור שתלמידי הישיבות ינטשו את תלמודם אפילו לרגע קט שבקטים, והנה לפני שבוע ומחצה אותם תלמידים נתלשו מגמרותיהם כדי להתפקד למלחמת החורמה הקדושה נגד מועמד ש"ס ברכסים שבעמק זבולון, תחת קריאתה של אסתר המלכה "לך כנוס את כל היהודים!"
אי אפשר לפסוח כך על שתי הסעיפים: אם המלחמה הממשית בטובחי עמנו אינה מלחמת מצווה המצדיקה ביטול תורה, ואילו המלחמה על הבכורה הפנים חרדית ברשויות המקומיות היא דווקא כן מלחמה כזו, מכאן שלמעשה אין מלחמות ואין מצוות. אלו מילים שהופשטו בגסות מכל משמעות שהוענקה להן אי פעם בתולדותינו. נכון, תרבותנו ידעה להעניק לא פעם למילותיה הישנות משמעות פרשנית מחודשת ומפתיעה, אך כדי שנוכל לפרש מילה מחדש היא מוכרחה לשמור במשהו על מקורה. מתחת למושגים כמו "חובה קדושה" או "מלחמת מצווה" נפערה תהום גדולה כל כך, ששום פלפול תיאולוגי של "גדול דור" כזה או אחר לא יכסה עליה.
ובאמת, כפי שכבר נכתב כאן, התרוקנות המילים מתוכֶן פושה בכל העברים. פעם אחר פעם מצאתי את עצמי מתחלחל בקוראי את הצירוף "טבח נתניהו", שנפוץ בקרב המוחים נגד הממשלה. בתור מבקר חריף של נתניהו, טענתי שעלינו לסיים את תפקידו של הלה בהיסטוריה הישראלית עוד טרם המלחמה, על אחת כמה וכמה אחריה. ואף על פי כן אני רואה בצירוף הזה תועבה גמורה שמעידה על בלבול מוסרי עמוק. איש לא היה מעלה על דעתו לכנות את המתקפה על פרל הרבור "טבח רוזוולט", או את פיגועי 11 בספטמבר "טבח בוש הבן". הטבח הוא טבח חמאס או טבח סנוואר, והדבקתו למי מן המנהיגים הישראלים מעידה על קלות נוראה בלחיצה על הדק השפה.
וזאת הרי אחת החזיתות החשובות שישראל נאבקת בהן במלחמתה הנוכחית: חזית המילים ומשקלן הסגולי. השימוש שעושה השמאל הרדיקלי העולמי במונח ג'נוסייד הוא דוגמה מרהיבה ומחרידה לניסיון עקירתה של מילה מן התוכן שהוענק לה במשך שמונים השנים שחלפו מאז נטבעה כמונח המתאר השמדת עם. באולם בית המשפט בהאג, באולפנים ובמערכות העיתונים ובקמפוסים האוניברסיטאיים מתנהל כעת קרב על אבני היסוד של השפה המשותפת, שאנחנו כישראלים מדמים לחשוב שעודנו חולקים עם האומות. לא נוכל לנצח בקרב בזירה העולמית אם לא ננצח בו בקרבנו.
פרשת השבת ויקהל מתחילה כך: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה הַדְּבָרִים". דיבורו של משה משנה את המציאות. בדבריו הוא מייסד את השבת כמרכז תפיסת הזמן העברית, ואת המשכן כמרכזו של המרחב העברי הממשי. לא לשווא נדדה המילה "דברים" ממשמעותה הראשונית, דיבורים שנמסרים על פה, לעבר משמעות של תיאור כל המרכיבים החומריים והרעיוניים של הקיום האנושי. לפי התפיסה הזאת, המילה היא הכוח העקרוני המחזיק את החברה וממילא את העולם. עולם שמילותיו קורסות קורס יחד איתן.
החברה הישראלית ניצבת בפני סכנה של הפיכת מילותיה ומילות מנהיגיה לתחפושות חלולות במשתה פורים אינסופי, ואת זאת איננו יכולים להרשות לעצמנו. אם מלחמה אינה מלחמה, גם אחריות אינה אחריות ואיש לעולם לא יישא בה.
