גם בעיצומה של מלחמה כבדה הצליח דו"ח ועדת החקירה הממלכתית לחקירת האסון בהילולת רבי שמעון בר יוחאי לטלטל את ישראל, לפחות ליממה. כמעט שלוש שנים לאחר האסון הנורא בל"ג בעומר, שבו קיפחו את חייהם 45 בני אדם, הוגש שלשום הדו"ח הסופי של הוועדה שהוקמה ביוני 2021 כדי לחקור את האסון. לאורך 322 עמודים ניתחו חברי הוועדה לעומק ולרוחב את רצף המחדלים הרב־שנתי שהביא לאסון הכבד, והצביעו על אחריותם ואשמתם של המעורבים בנעשה בהר. הממצא המחריד העיקרי של הוועדה אומר שהכתובת הייתה על הקיר. כל מי שהכניס את ראשו ולו מעט לנושא, ונחשף אישית למתרחש על ההר בכל שנה, לא היה יכול שלא להבין שאסון כבד הוא רק עניין של זמן. אגב, שניים מאלו שהתריעו בקול גדול, ואף שיגרו מכתבים לראש הממשלה נתניהו בנושא, היו ראשי ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת לאורך השנים, מירי רגב ודודי אמסלם. רגב אף ציינה בלשונה הציורית כי רק זכותו של הצדיק הגנה משך שנים על באי ההילולה, אולם בעתיד עלול להתרחש במקום אסון שיכלול הרוגים ופצועים רבים. למרבה הזוועה, האזהרה התגלתה כמדויקת.
כנהוג במקרים כאלו, דנה ועדת החקירה באחריותם האישית של בעלי תפקידים, מראש הממשלה ועד למהנדס הבטיחות, ומהשר לביטחון הפנים ועד למנהל האבטחה במתחם. ב־16 מתוך 18 המקרים החליטה הוועדה להטיל על המעורבים אחריות אישית, וברוב המקרים כללה הטלת האחריות גם "מסקנות אישיות" – המלצות שהאישים יסיימו את תפקידם או לא ישובו אליו, וכדומה. מי שחמקו מכך היו בעיקר מי שהסיקו את המסקנות לבד, כמו מפקד המחוז הצפוני של המשטרה בזמן האירוע שמיהר לפרוש מהמשטרה, וכמותו גם מפקד המרחב. שני החריגים לכלל היו ראש הממשלה בנימין נתניהו וראש מועצת מרום הגליל עמית סופר. בנוגע לשני נבחרי הציבור הללו קבעה הוועדה שהם אומנם נושאים באחריות אישית לאסון, אולם מאחר שהם נבחרי ציבור הוועדה אינה קובעת המלצות מעשיות בעניינם. על סופר כתבו חברי הוועדה: "אנו משאירים את העניין לצו מצפונו ולמבחן הציבור". בנוגע לנתניהו הם ויתרו אף על הערה מעין זו. מעניין מדוע.
אמנם, במילים "הטלת אחריות" התכוונו חברי הוועדה להעביר מסר ברור ונחרץ (ובלשונם: באחריות יש רכיב של אשמה), מתברר שלשפה יש גמישות משלה. היו מי שמיהרו להזכיר השבוע ש"אחריות אינה אשמה", ונמנעו כמובן מלהסביר מה היא כן. אחרים הסבירו שהם אומנם אחראים משום שהאסון אירע "במשמרת שלהם", אך רמזו באופן ברור שלמעשה אינם אחראים לאסון, ודאי לא יותר מרבים אחרים כמותם. בוטה מכול הייתה תגובת הליכוד, שהפכה את חקירת האסון לאירוע פוליטי, והסירה כל אחריות מראש הממשלה. "הניסיון הציני והמכוון של לפיד להפוך את אסון מירון לכלי ניגוח פוליטי – לא יצלח", קבעו מנסחי ההודעה, שאיש לא היה חתום עליה, כאילו נתניהו כלל לא קשור לאסון ולא היה ראש הממשלה בכל תריסר השנים שקדמו לו. לא פלא שאפילו בליכוד עצמו היו מי שהגיבו בחלחלה לניסוחים הללו.
דומה שוועדות החקירה הממלכתיות, לכל הפחות בהיבט של המסקנות האישיות, הן מוסד שעבר זמנו. באקלים משפטי שבו קידוש זכות הטיעון מביא להטלת האחריות באיחור של שנים, ובאקלים ציבורי שבו עצם הטלת האחריות מאבדת את משמעותה, ניטל כל טעם מהקמת ועדות חקירה כתגובה הציבורית לאסונות קשים. רבים תולים בימים אלו תקוות בוועדת החקירה שאולי תקום בעקבות הטבח הנורא בשמחת תורה, אולם לנוכח התגובות למסקנות דו"ח ועדת מירון, ספק אם כדאי שוועדה כזו תיכנס לשדה המוקשים של הפקת המסקנות האישיות. ממילא עבודת הוועדה תימשך שנים, ועד שיגיע הזמן למסקנות האישיות ממילא תינתן לציבור ההזדמנות לומר את דברו, ויותר מפעם אחת. באווירה הציבורית הקיימת מוטב שכל גוף שימונה לחקירת הטבח יתמקד באירועים ובמחדלים, ויסתפק במסקנות מקצועיות־מעשיות. את הסקת המסקנות האישיות צריך להשאיר לבוחר הישראלי, שממילא יעשה כחוכמתו.
