נפעמת וגאה היבטתי השבוע באוריה ברוכי־כהן, צעירה בשנות השלושים לחייה, אם לארבעה מכפר־מימון שבעוטף ישראל. בימי שגרה אוריה היא ראש המועצה הדתית שדות נגב, תפקיד שמונתה אליו לפני כשנתיים. מיד בפרוץ מלחמת חרבות ברזל היא התנדבה לשירות מילואים כקצינת נפגעים בדרגת רס"ן. בטבעיות אותנטית, כשהיא נושאת על ידיה את בתה הפעוטה, ניצבה אוריה השבוע באולם נגב במשכן הכנסת בירושלים, ונשאה נאום תודה על בחירתה לאשת השנה של תנועת אמונה, באירוע לציון יום האישה הבינלאומי.
יום האישה צמח בארה"ב לפני כמאה שנה, מתוך הקריאה לשוויון בין המינים, וכחלק מהתביעה של תנועות הנשים להכרה במשמעות הפמיניסטית הליברלית שלו. ביום הזה נסקרים ונבחנים מאבקי נשים ברחבי העולם, ומצוינים ההישגים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים שלהן במטרה להעלות מודעות לזכויותיהן. השנה, באופן טבעי, הוקדש היום הזה בישראל להצדעה לנשים גיבורות בעורף וגיבורות בחזית.
לצד זה, יש מועד נוסף בלוח השנה שבו עולה על נס פועלן של נשים בארץ ובעולם – "יום האם", או בשמו המחודש "יום המשפחה", שאחת מיוזמות כינונו בימי ראשית המדינה הייתה הרבנית שרה הרצוג, מייסדת תנועת אמונה וסבתו של נשיא המדינה יצחק הרצוג. בניגוד למאפייניו הציבוריים של יום האישה הבינלאומי, הליברליים באופיים, יום המשפחה נחשב לשמרני יותר, ובמהותו הוא מדגיש את הקשר בין בני המשפחה ואת מחויבותם ותרומתם המשותפת לתא המשפחתי.
הכינוי "יום האישה הבינלאומי" המקובל בישראל לעומת "יום הנשים" המקובל בארצות המערב, והחלפת שמו של "יום האם" ל"יום המשפחה" בשנות התשעים, מבטאים שינויים חברתיים: עצמאות ועצמיות של נשים לא רק כפרטים אלא גם כקבוצה רעיונית, ועדכון לגרסה המסורתית של תפקידי ההורים במשפחה.
נשים דתיות, שמבקשות תכופות לא להגדיר אותן כ"פמיניסטיות" – בעיקר בשל הדימוי הליברלי־נשכני של מה שהמושג מייצג בציבור – חיות את ערכי הפמיניזם הלכה למעשה. חלקן מהפכניות מבחירה, חלקן "מהפכניות בעל כורחן", כפי שהגדירה אותן ד"ר לילך רוזנברג־פרידמן, שחקרה את שותפותן של נשות הציונות הדתית במאבק היישוב לפני קום המדינה.
במלחמה הנוכחית ראינו את השילוב הזה במלוא עוזו. נחשפנו לנשים ולמשפחות דתיות־לאומיות רבות שחיות חיים של עצמאות ושוויון, אבל גם של מסורת. גם לפני פרוץ המלחמה, וביתר שאת במהלכה, נשים דתיות רבות ניצבו כעוגן וכעמוד שדרה בקהילה, והובילו את המשפחה – היחידה הבסיסית של המבנה החברתי, המחנכת ומטפחת את הדורות הבאים, מגנה עליהם, ומעניקה מענה לקיום הצורך האנושי הבסיסי לשייכות ולזהות. המשפחה היא גם הבסיס האיתן וההבטחה היסודית לקיום העם היהודי בארצו.
במקביל, התגלו נשים רבות במלוא כוחן ועוצמתן, במעורבות מלאה גם בקדמת המאמץ המלחמתי, בזירות פעולה מקצועיות מגוונות – במערכות הבריאות, הביטחון, המשפט, החינוך, ההסברה ועוד. וכך, בלי להיכנס להכרעה המהותית בסוגיית יום האישה או יום הנשים, יום האם או יום המשפחה, אפשר לומר שבסוגיית שותפותן של נשים וקידום מעמדן, הרבה כבר נעשה. אפשר להביט לאחור ולהודות לאמהות האומה, המדינה והחברה הדתית־לאומית, ששתלו בנו ניגונים, ושהודות לפעילותן רבת השנים פרצו לנו דרך.
איזו דרך? דרך ייחודית ומאתגרת שמשולבים בה, כמו אצל אוריה ברוכי־כהן, חיי תורה ועבודה, חיים פמיניסטיים מחד ושמרניים מאידך, שאין בהם בחירה בינארית בין משפחה לקריירה, בין הורות ואמהוּת להגשמה עצמית. יצאנו לדרך אך המסע לא תם, ודאי שלא הושלם. לפנינו יעדים איכותיים וכמותיים שטרם הושגו. מספר הנשים הדתיות־לאומיות בצומתי קבלת ההחלטות בחינוך, בכלכלה, במשפט, בשלטון המקומי, בהנהגה הציבורית ועוד הוא נמוך ממספר הגברים הדתיים במקומות הללו.
חובתנו, גברים ונשים כאחד, לשים לנגד עינינו את חשיבותו של גיוון הקולות המגדרי בשולחנות מקבלי ההחלטות, ולייתר את הצורך בייעוד יום להעלאת המודעות לקידום נשים. שילוב נשים במוקדי העשייה וההשפעה הוא לטובתה של חברת המופת המשגשגת והצומחת שכולנו מייחלים לה.
